האייפוד הרג את הקסם שבמוזיקה

הקריירה של מייקל ג'קסון, שהסתיימה באופן טרגי בסוף חודש יוני, מקפלת בתוכה גם את השינויים שהתרחשו ב-40 השנים האחרונות באופן שבו אנחנו מאזינים למוזיקה. קריירה שהתחילה על תקליטי הדיסקו של הסבנטיז, עברה לקסטות של האייטיז ולדיסקים של הניינטיז, הסתיימה בהצהרה של הנשיא הכי טכנולוגי בעולם: ביום שלאחר מותו של מלך הפופ העביר ברק אובמה הצהרה לסוכנויות הידיעות, שלפיה "כל האלבומים שלו נמצאים אצלי באייפוד".

אייפוד. מזערנו, צמצמנו, דחסנו וצרבנו. מה איבדנו בדרך? | צילום: בלומברג

אבל קיפול הקריירה של ג'קסון לפלייליסט באייפוד של אובמה, אינו רק סיפור של קידמה, של תחכום או של מזעור. זה גם סיפור של אובדן. ולא רק האובדן של ג'קסון עצמו, אלא של המוזיקה, וגם של ספרים, תמונות ומה לא, כדבר מוחשי, כחומר.

צריך קצת מאמץ בשביל לדמיין זאת, אבל עד לפני 130 שנה מוזיקה הייתה אירוע חד-פעמי. עד המצאת הפונוגרף של אדיסון ב-1877, אדם שהאזין לשירה ונגינה היה עד למשהו שלא יחזור עוד לעולם. לא באותו האופן, לפחות. העובדה הזו היתה נכונה, בין אם זה התרחש סביב מדורת השבט באפריקה או בבית אופרה מהודר באירופה - הצלילים יצאו לעולם ונחקקו ברגע ובמקום מסוימים. כמובן שהחוויה החד-פעמית קיימת עד היום בהופעות חיות. ייתכן אפילו שהן מקבלות בימינו עוצמה מיוחדת, שנובעת מן הצורך של דור הקליפים והמחשבים לקבל משהו "אמיתי", שלא לומר ריאליטי. אבל גם אם ההופעה עדיין חיה, בכל מה שנוגע למוצר המוזיקלי, משהו הולך ונעלם.

המהפכה התעשייתית שינתה מזמן את האופן שבו אמנות נוצרת, משוכפלת ובהמשך מגיעה לאדם שחווה אותה, או במונחים של היום - ל"צרכן". ואלטר בנימין הבחין כבר לפני 70 שנה ששכפול יצירת האמנות הופך אותה מאקט חד-פעמי למוצר צריכה המוני. הוא כינה את התהליך הזה "אובדן ההילה", וכתב: "אף השעתוק המושלם ביותר חסר דבר אחד: את הכאן ועכשיו של יצירת האמנות – את נוכחותה החד-פעמית במקום שבו היא נמצאת".

כשבנימין כתב את המשפט הזה הוא התייחס בעיקר לאומנויות החזותיות, לעובדה שמה שהיה פעם ציור יחיד ומיוחד יכול היה פתאום להיות משוכפל באינספור עותקים, אבל הדברים נכונים בהתאמה גם למוזיקה. כך או כך, ספק אם אפילו הוא דמיין שיום אחד, לא רק שהמקור יאבד לטובת מיליוני שכפולים, אלא שגם השכפולים ילכו וייאבדו את המימד החומרי שלהם.

כל אחד יודע איך מחזיקים תקליט ואיך מגלגלים קסטה, אבל לאיש אין מושג איך מרגיש קובץ MP3. נכון שבסופו של דבר, קטן ככל שיהיה, עדיין מדובר בחומר – בקידוד של מידע מסוים על שבב מזערי. ועם זאת, ברור שהמעבר ממוצרים פיזיים לקבצים בלתי נראים, משפיע על החוויה שלנו.

אני מודה, גם אני בשנים האחרונות הורדתי, העתקתי, כיווצתי וצרבתי מאות אלבומים. אלא שאף אחד מהם לא ריגש אותי כמו הפעם הראשונה שבה הנחתי את wish you where here של פינק פלויד על הפטפון של ההורים. ולא, זו לא רק הנוסטלגיה לימי הנעורים וזה לא שהיום כבר לא עושים מוזיקה מרגשת (טוב, אולי לא מרגשת כמו זה של פינק פלויד).

הסיבה האמיתית היא שיש משהו מאוד אנושי בחומריות, באפשרות לגעת באלבום, להתבונן בעטיפה או לדפדף בספרון המילים, והחומריות הזו הולכת לאיבוד בעולם של תוכנות וקבצים. בדיוק כמו ההבדל שבין מייל למכתב "של פעם", בין שיחה פנים אל פנים לבין צ'אט.

דרך אגב, 20 שנה אחרי, התקליט ההוא עדיין נשמע מצוין. על כמה אייפודים אפשר להגיד דבר כזה?