אני זוכר איך זה היה לצוד את הטרף, לשחוט אותו, להסיר את העור, נימים, ורידים ולבשל אותו בקדרה...אךךךך אילה היו הימים...היום כל ילד יכול ללכת לסופר ולקנות חצי קילו של עוף...ביזיון :-)

כל תחושה ממוסיקה היא אינדיווידואלית! עבורך היא יכולה להיות סינטטית מהאיפוד, ויותר אמיתית מתקליט, זה שלך... כל המחקרים יראו לך שבאיפוד שומעים באיכות יותר טובה, יתרה מכך אני בתור מוסיקאי מגיל צעיר שמנגן עשרות שנים, מצליח להתרגש ממוסיקה כל פעם מחדש, וככה אני יותר מתחבר לעצמי ולמוסיקה... אתה בחזקת מאזין שאיבד ריגוש. לסיכום, אתה משועמם, תמצא רגושים, ואל תכתוב חחח

נוצר כאן אחלה דיון, מעמיק ומעניין, כל הכבוד לך כותב נכבד שגם בעידן האייפוד הצלחת להניע את גלגלי מוחם של הקוראים לחשוב ולהפיק מעצמם תגובות מעין אלו אלון מ36 צודק בהחלט

בעידן של כתבות אינסטנט וכתבים שיטחיים, מרענן להתקל בכותב שחושב ועוד מכיר את כתבי וולטר בנימין. אפשר להסכים ואפשר שלא. אפשר להיות נוסטלגים או דיגיטלים. חשוב שבין ערימות הזבל שהתקשורת מטילה עלינו, יהיו הפוגות של חומר למחשבה.

תמיד יש את אלה המרירים שאומרים שפעם היה הרבה יותר טוב. החלב היה טעים והעדבניה הייתה אמיתי ובאבטיח היו גרעינים. לרוב אלו זקנים מרירים שלא מסוגלים להנות ממה שהקידמה מציעה. אני חושב שמחבר הכתבה כדאי לו לזרוק את המחשב הטלויזיה, ללכת לשאוב מים מים מהבאר ואולי גם לחזור לחיות על העצים, אולי אז יוטב לו. בינתיים שיעזוב אותנו במנוחה !

אין ספק שניתוק היצירה מהזמן, המקום והסביבה מפחיתה את החוויה של הצורך אותה. לקובץ MP3 אין מראה ואין שריטות ולשמוע את לואיס אמסטרונג בלי שריטות it's not the same. גם לכל הספרים בקינדל אותו משקל ואותו הריח, זה של המכשיר. מצד שני, כמה אנשים חוו אופרה של מוצרט בבית האופרה של ווינה או ראו תמונות שהיו תלויות בארמונות האצולה, השעתוק וההפצה הרחבה מביאה את היצירות לכולם אך באופן חלקי, בלי העטיפה. על השאלה מה עדיף, חוויה שלמה למעטים או חוויה חלקית לרבים? תשובה יש אולי לאלו ששילמו אלפי שקלים כדי להיות במופע של ליאונרד כהן.

גם מוסיקה ע"ג תקליט אי אפשר להרגיש וגם לא ע"ג קלטת או דיסק. בכולם המידע מקודד. נראה שאתה פשוט לא מבין את הטכנולוגיה. מוסיקה בקבצי mp3 יכולה להישמע בדיוק כמו מוסיקה ע"ג דיסק שקונים בחנות. זה תלוי רק באיכות הקידוד. האנלוגיה המתבקשת לתקליט ולקלטת היא כמו שכתבת - אותו כרטיס זיכרון. קובץ הוא בסך הכל פורמט של מדיה דיגיטלית. גם דיסקים של שנות התשעים הכילו "קבצים" שנקראו רצועות (tracks) ואי אפשר לגעת ברצועה. תקליט הוא מדיה לשכפול. כלומר כבר לא מדובר במקור. היתרון בשכפול הוא האפשרות של ההמונים לחוות אמנות מבלי שיצטרכו ליסוע מעבר לים או אפילו לעיר שכנה. אפשר לקנות דיסק בחנות השכונתית. אני הייתי מבדיל בין מדיה אנלוגית לדיגיטלית. רק בדיגיטלית העותק זהה למקור. ההתרפקות שלך היא על משהו שהיה פעם קשה להשגה. אבל זה נכון לכל דבר בחיים היום, ולא רק למוסיקה. זה נחמד לפעמים להיות רומנטיקן שמסרב להיכנע לשיני הזמן, אבל הרבה פעמים לא מציאותי. איך היינו משתפים תמונות בלי דיגיטציה? דרך אגב, רב התקליטים היום כבר לא נשמעים טוב - רב האייפודים ימשיכו להישמע היטב גם בעוד עשרים שנה, אלא ששוב אף אחד כבר לא ישתמש בהם. אבל מי יודע? ואני אישית, אוהב דווקא מוסיקה נקייה, ולא כזו שהוקלטה בהופעות, גם אם זה אומר שחלק מהעוצמה שלה מגיעה מהקהל.

יש אתה שנקרא jukata.com אתה יכול לסנכרן לשם את המוזיקה שלך (אני בטוח שגם את הפינק פלוייד) ולשמוע אותה מכל מקום (וזה גם מתקן את השמות השגויים של השירים) זה חינם וזה ממש ממש מגניב לגבי החומריות, תקנה דיסק לצריבה ועט מחיק

אין ספק שניתוק היצירה מהזמן, המקום והסביבה מפחיתה את החוויה של הצורך אותה. לקובץ MP3 אין מראה ואין שריטות ולשמוע את לואיס אמסטרונג בלי שריטות it's not the same. גם לכל הספרים בקינדל אותו משקל ואותו הריח, זה של המכשיר. מצד שני, כמה אנשים חוו אופרה של מוצרט בבית האופרה של ווינה או ראו תמונות שהיו תלויות בארמונות האצולה, השעתוק וההפצה הרחבה מביאה את היצירות לכולם אך באופן חלקי, בלי העטיפה. על השאלה מה עדיף, חוויה שלמה למעטים או חוויה חלקית לרבים? תשובה יש אולי לאלו ששילמו אלפי שקלים כדי להיות במופע של ליאונרד כהן.

נכון, החוויה של מישוש עטיפת האלבום, והנחת המחט על הויניל אבדה, כנראה. אבל ישנן חוויות ראשוניות אחרות. בעיני, חווית השמיעה משמעותית יותר מקילוף העטיפה או ניגוב האבק. היכן הייתי כששמעתי קטע מסויים - בשמירה, על כביש באיזה חור בארבע בבוקר, מחכה לטרמפ, בתכנית לילה כשאני כפוף על שרטוט, עם בני משפחה או אהובה, או בהופעה חיה: הקונטקסט של החוויה משמעותי בעיני לא פחות. ואגב, שימו לב שכמעט שלא ציטטתי סיטואציה קלאסית של HiFi , כנראה שלי לא מתאימה החוויה המסויימת הזו. דורות שלמים צריכים הסבר על תקליטי ויניל, והם חווים מוזיקה ווידאו בעוצמה לא פחותה מאשר קודמיהם, בדרכים חדשות. המין האנושי מסתגל במהירות רבה לטכנולוגיה חדשה: אין טעם להלחם או לקונן על זה.

זה בעצם מהות הכתבה. אני בכלל לא מתרגש שוניל נפטר וטוב שכך. מי רוצה לשמוע מוסיקה על וניל? לשלם הון תועפות? הכותב מבחינתי יכול להסתובב בשוקי פשפשים ולחפש וניל של ביטלס ולבכות בפינה. תנו לי MP3 במשקל.

לגבי טוקבקים בכלל - אני חושב שיש בסיס לטענתך בדבר תגובה לכותרת. אבל - דווקא לכתבה זו נראה שרוב הקוראים דווקא קראו את הכתבה וישנה התייחסות רבה לחלקים ספציפיים מהתוכן שלה (בנימין, אופרה, אצילים ועניים וכו') כך שגם אם טענתך נכונה לעיתים, אני חושב שכתבה זו התגובות לה מהוות דוגמה הפוכהלטענה זו ועל כן מהוות מקום בעייתי להעלותה. בנוסף - אני דווקא כן חושב שכותרת הכתבה כתובה בטקסט. בהחלט. חד משמעית. גם אם הכותב לא חוזר על המילים הללו, הוא בהחלט כותב זאת ואפילו בצורה ספציפית בהתייחסות לאייפוד וקבצים אלקטרוניים. נ.ב מעניין איך אין אף תגובה על השימוש בפינק פלויד (וב wish u were here) כדוגמה. אולי אתה צודק ועד לשם אף אחד חוץ ממני לא הגיע?! או שמא כולם מסכימים שהודגמה טובה (ובתור מי שעטיפת אלבום של פ"פ חקוקה לו על הכתף, אני בוודאי לא אתווכח). ז'נקויה.

לא יודע לגביי הגנאי - מה שכן, כמו שאתה עצמך מציין, הקריאה של כולנו השתנתה ומקריאה של טוקבקים היום (לא בהכרח לכתבה הזו) ברור לחלוטין שהכותבים מגיבים לכותרת ובכלל לא קוראים את הטקסט. גם כאן - הכותרת מדברת על זה ש"האייפוד הרג את הקסם של המוזיקה" - דבר שבכלל לא נכתב בטור עצמו. ברור שהכוונה היא למשוך אנשים לקרוא את הטקסט וברור שהעמדה הרגשית של מרבית הקוראים מתגבשת כבר מהכותרת (וספק אם בכלל קוראים את הטקסט). בקיצור, הטענה של יונתן לא משוללת המציאות חוץ מזה, אחלה כתבה. דיון מעניין. מחכה לעוד...

ישנם יחידי סגולה שהצליחו (אולי) להבין את המאמר כבר בקריאה הראשונה ועל כן אכן לא קראוהו בפעם השנייה. לא כל כך מבין על מה הטרוניה... אני מסכים שסף הריכוז יורד בעידן הוידאוקליפים וה"טריילרים" והיום אפילו כתבה בת 3 עמודים בעיתון נראית לרבים כטורח לא נורמלי אך אני לא מסכים כי טוקבקיסט שלא קרא את המאמר הראוי שלפנינו פעמיים ראוי לגנאי. יאשקימש.

אין ספק שניתוק היצירה מהזמן, המקום והסביבה מפחיתה את החוויה של הצורך אותה. לקובץ MP3 אין מראה ואין שריטות ולשמוע את לואיס אמסטרונג בלי שריטות it's not the same. גם לכל הספרים בקינדל אותו משקל ואותו הריח, זה של המכשיר. מצד שני, כמה אנשים חוו אופרה של מוצרט בבית האופרה של ווינה או ראו תמונות שהיו תלויות בארמונות האצולה, השעתוק וההפצה הרחבה מביאה את היצירות לכולם אך באופן חלקי, בלי העטיפה. על השאלה מה עדיף, חוויה שלמה למעטים או חוויה חלקית לרבים? תשובה יש אולי לאלו ששילמו אלפי שקלים כדי להיות במופע של ליאונרד כהן.

אין ספק שניתוק היצירה מהזמן, המקום והסביבה מפחיתה את החוויה של הצורך אותה. לקובץ MP3 אין מראה ואין שריטות ולשמוע את לואיס אמסטרונג בלי שריטות it's not the same. גם לכל הספרים בקינדל אותו משקל ואותו הריח, זה של המכשיר. מצד שני, כמה אנשים חוו אופרה של מוצרט בבית האופרה של ווינה או ראו תמונות שהיו תלויות בארמונות האצולה, השעתוק וההפצה הרחבה מביאה את היצירות לכולם אך באופן חלקי, בלי העטיפה. על השאלה מה עדיף, חוויה שלמה למעטים או חוויה חלקית לרבים? תשובה יש אולי לאלו ששילמו אלפי שקלים כדי להיות במופע של ליאונרד כהן.

הדיון האוניברסאלי של שינויים טכנולוגיים - בעד ונגד מועלה כאן בצורה חדה וברורה. בהחלט מתחבר לדיוניו המרתקים של הפילוסוף יוסף אגסי שגם מצביע על תרומתה החשובה של הטכנולוגיה. במבט יותר רחב - הכותב מעלה את השינוי שאנו חווים בסף הרגש שלנו - כיום אנו דורשים גירוי מהיר המצויד בהרבה מידע (כמו אלפי שירים ולא עשרה שירים). אנו גם מאבדים את ריכוזינו וסבלנותינו הרבה יותר מהר. אני מוכן להמר שרובם המכריע של המטקבקים לא קרה את הטקסט פעם שנייה וספק אף אם השלים קריאה ראשונה... צריך הרבה ומהר..... טקסט מצוין

הוידאו הרג את כוכב הקולנוע בנימין סיים את מאמרו בתיאור הריגוש שאנשים חווים ממלחמה וכלי לחימה ומחפש הנשמות (soul seek ודומיו) הפיצו את המוסיקה אך בד בבדהפחיתו את עוצמת הרגש. מה לעשות, להורדיד בשעה ובחינם אלבום, מוריד מעוצמת החוויה של ללכת לפיקדילי ז"ל בדיזינגוף ליד הכיכר ולצוד אלבום שאתה מחפש כבר מזמן. על אותו משקל, הרבה יותר קל לפרסם היום (מר "כל אחד" הוא היום בלוגר, עיתונאי, משורר וכו'). השיפוט פה הינו בעייתי כי יש יתרונות עצומים לצד חסרונות. על החסרונות ניתן להתגבר בעזרת מעט רצון ומשמעת, את היתרונות לא היה ניתן להשיג ללא הטכנולוגיה שמאפשרת זאת (וכמר אמרו הרבה לפני - הטכנולוגיה נותנת אפשרויות, אנחנו בוחרים כיצד להשתמש בה ולהיכן לרתום אותה).

וולטר בינמין כמובן ביכה את הגעתם של מוצרים כמו התקליט, אבל בטח לא חשב שאצל הביטלס למשל, התקליט יהיה הדבר האמיתי - אחרי שהם הפסיקו להופיע והמוסיקה שבחריצים הפכה למקור ולא לשכפול. אבל באמת קשה להאמין שכישאלו את המוסיקאים של העתיד איזה עטיפה תהיה לאלבום שלהם הם יגידו "אין עטיפה, זה נועד לאייפוד בלבד". לגבי הנגישות של האמנות: גם פעם וגם היום האמנות נגישה רק לבעלי יכולת. רק האצולה הייתה שומעת אופרה באולם גדול. העניים היו שומעים מוסיקה של צוענים ברחוב. נכון. אבל לכמה הומלסים בתחנה מרכזית תל אביב יש כסף לאייפוד, שלא לדבר על מחשב וחיבור לאינטרנט להוריד מוסיקה? הטכנולוגיה לא קידמה אותנו במיל מהבחינה הזו. ההוכחה הניצחת שיש הרבה טעם בדברי הכותב, היא שרדיוהד - שנתנו את האלבום האחרון שלהם להורדה באינטרנט בחינם (לא כזה מהפכני, המוסיקאי התל אביבי דני הדר עשה את זה הרבה לפניהם) - טרחו להדפיס אותו אחר כך לא רק בדיסק אלא גם בתקליט - והם ידעו שהם לא ימכרו תקליטים במיליונים. וגם בדיסק במהדורה רגילה ובמהדורה נוספת, מהודרת. אני בטוח שהרבה אנשים כאן זוכרים את ההתרגשות כשהם קרעו את הניילון לראשונה מדיסק של להקה שהם מחכים שתוציא אלבום חדש, פתחו את המגירה של הקופמקט, לחצו פליי ועצמו עיניים. כמה ילדים בני 14 יגידו בעוד עשרים שנה "אני זוכר את השנייה שהביטורנט גמר להוריד את האלבום הזה?" לא יעזור כלום, בני אדם צריכים את אלמנט הפטיש (למשש בידיים) ורובם יבינו את זה במוקדם או במאוחר. זה עצוב לראות אנשים מסתכלים על פול מקרטני בהופעה לא ישר דרך העיניים שלהם אלא בתיווך מסך של פלאפון דור שלישי (הם חייבים לתעד את ההופעה כי בעצם הם לא באמת היו שם...). תסמונת התייר היפני עם המצלמה...

אז מה חידש לנו בדיוק הכותב? כולנו מודעים להידרדרות שיש בערכם של דברים , בשם הקדמה. עוד נפיחה טקסטואלית.

בזמנו (אני בן 42) קנינו תקליטים עם כל המילים של השירים , שרנו את כל השירים led zeplin וגם styx וגם פינק פלויד וכו דבר שעזר מאוד בשעורי אנגלית , היום לא ממש מכירים את כל המילים ורק ממלמלים את הפזמון . אולי צריך לחשוב על MP3 עם מילות השיר שירוצו על המסך של ה MP , נו יאללה יש פה סטאראפ

כשהולכים לחנות, קונים תקליט והולכים הביתה לשמוע יש הרגשה של משהו כלא ניתן לחוש כשלוקחים נגן MP3 עם 1000 שירים. הגישה הישירה והחיפוש גורמים לשיר להיות פחות עמוק הכל קל נגיש ומיידי, שומעים 20 שניות וקופצים הלאה, ושיר שלא נשמע בשניה הראשונה לפעמים יותא מהפלייליסט (כי זה קל) אני לא אומר זאת כביקורת כי זו הקידמה ויש בה הרבה יתרונות אבל אני מבין למה התכוון הכותב - זה באמת הרגיש שונה.

לא מסכים עם רוב הדברים שכתבת, אבל כתבת אותם היטב. ועוררת דיון בנושא שכבר חשבנו שמיצינו, אז סחתיין:) וצר לי, אבל לעולם לא תתרגש יותר, כמו אז עם וויש יו, כי היית אז ילד ששומע מוזיקה מדהימה לראשונה. אין על ראשוניות... .

אובדן המקור לטובת המשוכפל כבר עלה במאמריו המוקדמים של המחבר, ולראיה: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3276965,00.html מאליו עולה השאלה האם גם המחבר הוא אינו אלא קובץ משוכפל של עצמו הקודם. אני הייתי ממקד את הטור הבא בשאלת ההשלכות האבולוציוניות של המעבר למוצרים וירטואלים, כאלה המייתרים מיומנויות פיזיות (ראה, להבדיל, חוליות מיותרות בשלד הלוייתן - מי אמר הובס ולא קיבל - זכר לימים שבהם היה ארבע-רגלי שחי על היבשה).

אין ספק שניתוק היצירה מהזמן, המקום והסביבה מפחיתה את החוויה של הצורך אותה. לקובץ MP3 אין מראה ואין שריטות ולשמוע את לואיס אמסטרונג בלי שריטות it's not the same. גם לכל הספרים בקינדל אותו משקל ואותו הריח, זה של המכשיר. מצד שני, כמה אנשים חוו אופרה של מוצרט בבית האופרה של ווינה או ראו תמונות שהיו תלויות בארמונות האצולה, השעתוק וההפצה הרחבה מביאה את היצירות לכולם אך באופן חלקי, בלי העטיפה. על השאלה מה עדיף, חוויה שלמה למעטים או חוויה חלקית לרבים? תשובה יש אולי לאלו ששילמו אלפי שקלים כדי להיות במופע של ליאונרד כהן.

אבל מה לגבי הפטיפון, או המחט (מחיר של נגן פשוט עולה כמו מחט לפטיפון בערך) אז ההשוואה היא לא של תקליט מול נגן, אלא תקליט מול קובץ. אם יש גיבוי אז גם אין בעיה בנזק לקובץ, אבל קטסטרופה חד פעמית לתקליט תהרוס אותו לגמרי. כמה תקליטים שרוטים יש לכותב? לי יש כמה וכמה!!!

להוריד רק ב-bittorrent

ואל תדאג האייפוד לא יהרוג את ה"כאן ועכשיו" מוסיקה חיה זה חוויה אחרת. ועכשיו "מוסיקאים" יתאימו את המוסיקה שלהם לאיפה שיאזינו להם (בהמתנה לאוטובוס, למכון כושר) אבל תמיד יהיה דורשי איכות אפילו בעידן הריאליטי, הטראנס והוודקה-רדבול. עדיין ותמיד יהיה אנשים שירצו איכות אמיתית ואובייקטיבית (מאה אלף אנשים ישבו על הדשא בפארק הירקון באו בשביל לשמוע רקוויאם לפני כחודשיים) ואין ממש צורך "להרגיש" שכפול אם הוא חומרי או לא, אלא רק את המוסיקה. אם כבר התופעה האמיתית היא שאף אחד לא שומע כמעט מוסיקה באיכות אודיו נורמלית. אם זה אוזניות שמקבלים עם הנגן או הרמקול של הסלולרי או הרמקולים שמובנים במסך/מחשב ואז אנשים לא מרגישים/מעריכים את המוסיקה שהם שומעים.

לאוכלוסיה רחבה וגדולה יותר, שאולי אין ידה משגת ללכת לקונצרט או אופרה..אם כתוצאה מחוסר בתקציבים ואם עקב חוסר בזמן.

למה שלא תפרסמו ידיעה על הגידול במכירות התקליטים? תוכלו לראיין שני היפסטרים שתמצאו באוזן השלישית ולדבר עם אודיופיל שיגיד לכם שמפ3ים מורידים לו דם מהאוזניים. יש פה מגמה, באמת, וזה ראוי לפרסום. ואף פעם לא קראנו את זה לפני זה!

כמישהו שעבר את גיל ה-50, אני יכול להתחבר בקלות עם תחושותיו של רונן. שלא תבינו אותי לא נכון. אני בעד קידמה ולא חושב שכל מה ששייך לעבר הוא בהכרח יותר טוב. יחד עם זאת, בתחום האמנות, אני מסכים עם הכותב שהדיגיטליזציה גורעת ב-"משהו" שקשה להגדיר אותו. למשל, האם אפשר להשוות חוויית קריאה באינטרנט עם זאת שנובעת מדפדוף נייר? כשאני נכנס לחנות ספרים, אני משתכר מניחוח הנייר. הנגיעה בעיתון עושה לי את זה. קשה לי להגיד שהקריאה דרך המחשב משתווה לדבר האמיתי.

זה שאייפוד הוא נייד, קטן ונוח זה ידוע וברור. בטח גם לכותב אבל זה מעניין להסתכל על כל המוצרים הטכנולוגיים המדהימים האלה בעין קצת יותר ביקורתית ולחשוב על "הצד האפל" שלהם וואללה, אי אפשר להכחיש שהחוויה של היום היא לא החוויה של פעם (ואני ממש לא איזה נוסטלגיסט) זה כמו להשוות סוני פלייסטיישן לכדורגל בשכונה. זה מגניב, אבל זה לא הדבר האמיתי

גיבוב שטויות נוסטלגי סטייל "זה לא מה שהיה פעם". מכלכליסט אני מצפה ליותר. הפעם הראשונה שהחזקת תקליט ריגשה אותך כי זו היתה הפעם הראשונה, לא כי זה היה תקליט. ילד שיחזיק אייפוד או כל מכשיר אחר וישמע מוזיקה בפעם הראשונה יתרגש לא פחות. לגבי עניין החומריות - כמה אלבומים שמעת אז, שמאז הלכו ללא שוב כי איש לא שמר עליהם? כמה יצירות אומנות נעלמו מהעולם בגלל שריפה, מלחמה וכד'? מה הסיכויים שזה יקרה ליצירה בת זמננו? היתרון שבנגישות ליצירות מכל סוג ומכל ז'אנר עולה בקלות על ה"חיסרון" שהזכרת. רוצה לגעת? מדפסות ביתיות בימינו מסוגלות להגיע לביצועים של כל מדפסת תעשייתית, בהנתן סוג הדף המתאים.

אז רגע, וולטר בנימין, לדבריך, מבכה את המעבר מהאורגני אל המשוכפל, את אובדן הילה של החד-פעמיות. עברו שבעים שנה, והפשטני וחסר-האותנטיות של בנימין הפך להיות האמיתי והמרגש שלך, ופתאום מצאת משהו חדש שאפשר לראות בו אובדן החוויה והאותנטיות. והדוגמא הזו, שאתה עצמך הבאת, לא גורמת לך להבין שכמו שהמלאכותי של בנימין הפך להיות האמיתי שלך, כך גם ה-MP3, שבשבילך הוא חסר הנשמה, יהיה לדורות אחרים הדבר האמיתי, המרגש והמשמעותי? אל תנסה למצוא אמיתות נצחיות ואוניברסליות בחוויה האישית שלך. זה רק יהיה מגוחך יותר עוד 20 שנה כשתשנה את דעתך.

אני מקווה שאתה מגיש לכלכליסט כתבות שכתובות על קלף עם נוצה ודיו שעשית בעצמך