יומנה של מפוטרת - הפרידה הכואבת ממקום העבודה

אחרי כמה דקות דומייה הכוללות משיכות באף וניגוב דמעות בסתר, הבעת אמפטיה ורגישות מצד מנהלת משאבי האנוש, דחפו אותי מהר לגמור כמה סידורים שממש לא בראש מעייניי כרגע.

פרק א' יומנה של מפוטרת נילי גרוס ניהלה ארגון חברתי שפעל לקידום יחסי נוער ישראלי ופלסטיני, עד שיום אחד קיבלה את הבשורה ש"בגלל המצב הכלכלי" נאלצים לפטרה. מאז היא מנהלת יומן אישי המתאר את הקורה לה, בבטן ובחיים האמיתיים, כמובטלת המחפשת קריירה חדשה נילי גרוס, 70 תגובותלכתבה המלאה

לא הספיק הזבנג וגמרנו, אז צריך להיפרד עכשיו כמה מהחפצים היקרים שברשותי - מכונית וטלפון נייד. צריך גם להיפרד מכל האנשים שחלקו איתי זמן משמעותי של עבודה, הפסקות צהריים, קפה ואירועים בעבודה, אלה שנמצאים עדיין (!) בעולם חסר הדאגה שהודרתי ממנו אך לפני רגע.

נדמה לי שמודבק לי סטיקר על המצח: "מפוטרת" באותיות קידוש לבנה, כי אחרת למה נדמה שכולם מתחמקים אל תוך המשושים שלהם או מחייכים חיוכים מאולצים וממהרים פתאום לישיבה. אני מרגישה פתאום קרובה יותר לרצפה מאשר אי פעם. רק חסר שהמנקה (שעדיין עובד במרץ) יגרד אותי בטעות ישר לתוך גורס הניירות.

האם אני מדבקת? האם אני נושאת את שפעת המפוטרים שכולם מסבים ממני את עיניהם המרחמות ונמנעים ממגע ישיר? אז ככה אתם מתנהגים? בטוח שלא אארגן מסיבת פרידה ועוד על חשבון הפיצויים. בקושי אמלמל שלום, רק אכניס את כל הפיצ'פקס שעשו לי בית אל תוך קופסת קרטון, ואתחמק בחשאי אל המעלית ללובי, שם לפחות יאמץ אותי המאבטח אל ליבו במבטא רוסי כבד.

אבל רגע לפני שנפתחת אופרת הסבון עם המאבטח, אני צריכה להחזיר את המכונית ואת הטלפון. אז סימסתי לכל המעוניינים והלא מעוניינים את מספר הנייד החדש שלי, שאצטרך לשלם עבורו, לחתוך שיחות בדיפלומטיות, לתמרן שיתקשרו אלי כדי לחסוך בדקות אוויר יקרות מפז.

אחראי הרכב בא לאסוף את המפתחות. קודם הוצאתי את הדיסקים שהנעימו לי נסיעות עבודה ארוכות ועוד מיליון דברים שהפכו את הרכב הזה לשלי - פתקים, חשבוניות, גומיות לשיער, עטיפות חטיפים, בקבוקי פלסטיק ריקים, מברשת שיניים ישנה, קופסת ממחטות נייר וכל מה שמצטבר במפתיע בתוך קופסת פח שכזו. ליטוף אחרון על מכסה הדלק שעליו מדבקה: רכב זה מתודלק בפזומט, שמחה לאיד שלא רחצתי את המכונית כבר שלושה חודשים, והמפתח, כולל הרזרבי עוברים מיד ליד.

כל שנותר הוא להתניע את הרכב שזה עתה הפקעתי מהילדים ולשמוח שבדיסק מתנגנת להקת רוק משנות השישים ולא רוק כבד. מיכל הדלק ריק כצפוי ואני עוצרת בתחנת הדלק הקרובה כדי למלא אותו. הוצאת הויזה מהארנק היא הפעולה הכואבת ביותר שעשיתי מזה זמן רב. הפעולה המכאיבה השנייה היא להביט בקבלה. חישוב מהיר של הוצאות הדלק החודשיות מעורר אימה.

המודעות לחסכנות כבר מכה בי, כשאני נמנעת ברגע האחרון מלפנות לכביש 6. עשרים שקל הוא לא סכום שאני מתכוונת להקל בו ראש מעכשיו. השמש השוקעת צובעת את השמיים בצבעים חמים וליבי שוקע איתה. "מחר יום חדש" אני לוחשת אל ההגה, ותוהה מתי היתה הפעם האחרונה (אם בכלל) שמישהו אמר לי שאני מזכירה לו את ויויאן לי.