יומנה של מפוטרת - להסתכל למציאות בעיניים

מה שמכה בי כעת קרוי חיים - החיים שלי: אישה לבד, שלושה ילדים, ניסיון חיים ותעודות על הקיר, שכר דירה, תשלומים חודשיים על הרכב, המון חשבונות ומשכנתא על בית שעוד לא נבנה. משכנתא שנלקחה על בסיס התחושה היציבה שהמשכורת החודשית העניקה לי.

כזו אני - ביקשתי לי פינה של בית קטן עם עץ פרי בחצר וערוגת ירק - החלטתי ללכת על בנית בית במו ידי, כזה שמתאים בדיוק לצרכים של חיים פרק ב'.

אמרו לי - קני דירה מוכנה - שלושה חדרים ומרפסת, התרו בי - לבנות זה קשה, במיוחד לאישה. הזהירו אותי - התקציב תמיד גולש לממדים בלתי נשלטים. אבל אני עם קצת ממון עצמי, אמונה חסרת שחר במשכורת חודשית יציבה, הרצון הבלתי נשלט לממש מאווים ועזרת הבנק שלך ובשבילך - הלכתי דווקא על זה.

מה שהולכת איתי עכשיו היא השאלה מה יממן את ההחזרים החודשיים. בינתיים מה שברשותי הם פיסת אדמה, המון קוצים, משכנתא גדולה וחלום גדול.

אז פניתי אל הפקיד היעיל של הבנק למשכנתאות וסידרתי מה שקרוי "גרייס". כן, חסד - זה מה שעושים איתי כרגע אנשי הבנק החייכן. התשלום החודשי יצומצם לשנה, עד שבעזרת המזל או משהו אחר אוכל להחזיר את ההלוואה כמו בת אדם מן השורה, בתוספת האחוזים שקוצצו לי בחסד עליון.

חישוב מהיר של דמי האבטלה מראה שחסר לי לפחות שליש בהכנסה החודשית כדי לגמור את החודש. שחור על גבי אקסל התחלתי לחתוך בבשר החי - חסל סדר קניית ספרות יפה, יציאה לקולנוע פעם בשבוע, קפה ומאפה עם חברות, והנה, הפלא ופלא, עדיין נשארתי עם דפיציט גדול עד מכאיב, כדי לעמוד בתשלומי החיים.

לגבי התענוגות הקטנים של החיים - מי שירצה את חברתי ויוכל לעמוד בכך - יתבקש להזמין אותי, או לפחות להשאיל לי ספר. אני לא מתכוונת להתבייש להתנהג כמו מובטלת, וגם נדמה לי שנזקקות נשית מוסיפה לסקס אפיל. לגבי המינוס הפוער את לועו כדי לבלוע אותי - תוכלו למצוא אותי נצמדת לשפת התהום, לבל אתגלגל פנימה.

עכשיו איך מודיעים לאלה היקרים לי ביותר - הילדים? נזקקות אימהית לא ממש תעשה להם את זה. הם זקוקים לאימא חזקה, אופטימית שמשדרת שליטה. מזל שהתרעתי בפני כולם על האפשרות של פיטורי. כשניחתה המכה כולם כבר היו מוכנים לקראתה. תהליך הגסיסה הקל על הנפת החרמש.

היה שם הכול - צער, תסכול, כעס (על המקלים בחיתוך גורלות של אחרים) אבל גם המון עידוד ותמיכה - אימא, אנחנו מכירים אותך ואת היכולות שלך, כישרון ההיחלצות והמוח היצירתי שלפעמים עושה לנו פדיחות, אבל לפעמים יש בו תועלת. אז עם הגיבוי המופלא הזה התחלתי את תכנית ההישרדות חסרת הרייטינג האישית שלי. לא על אי בודד מוקף באוקיינוס כחול עין ועצי קוקוס מרווי צמא, אלא במשולש שבין חדר השינה, הסלון והמטבח.

ההורים, כטבעם של הורים הנושאים שילוב של גנים פולנים ועיראקים, עטו על פניהם את הבעת סוף העולם הגיע. אבי שאל בקול נכאים - מה יהיה? ואני עניתי - יהיה בסדר (כשפי ולבי לא ממש שווים). "זה בדיוק המשפט שצריך להוציא מלקסיקון השפה העברית", הוא הרעים, "וגם את המילה "סמוך" כי ככה בדיוק אנחנו נראים". חייכתי במבוכה מול הסקפטיות הפולנית המתגבשת והולכת מול עיניי, ותהיתי אם הוא יהיה מוכן להודות שאת הכישרון הטבעי שלי לשרוד, לאתגר את עצמי וללכת לפעמים על הקצה ירשתי דווקא ממנו.

לקריאת פרקים קודמים מיומנה של מפוטרת:

פרק א' - הפיטורים

פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה

בהמשך: מחשבות פילוסופיות על המצב