יומנה של מפוטרת: נסיונות שליטה בחוסר שליטה

למה עורגים הכי הרבה כשמקיצים בבוקר והולכים לעבודה? לחופשה.

ומה מקבלים מיד עם הודעת הפיטורים? חופשה! כפויה, לא מתוכננת, עם תאריך יציאה ובלי תאריך חזרה, בלי כסף לבזבז, ועם רצון עז לחזור לעבודה עכשיו ומיד.

פרדוקס? אכן. אז למה לא להתחכם לשיטה ולצאת באמת לחופשה? לא כזו עם טיסה, מלון וספא מפנק, אלא חופשה רוחנית - להוציא לחופשה את תאי המוח, לאוורר את האונות משנים של משמעת, מוסר עבודה וסדר יום. לאמץ את המשאב היחיד והיקר (תרתי משמע) שהשאירו לי -זמן (מצד אחד הוא נושף בעורפי ומצד שני משחק לידי כמו כדור פלסטלינה). ברצוני - אהפוך את הלילה ליום ואת היום ללילה, חסל סדר שעונים מעוררים, שעוני נוכחות - אני אדון לגורלי.

לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה

• פרק א' - היום פיטרו אותי
• פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה
• פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים
• פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב
• פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?
• פרק ו' - תופעות הלוואי של פיטורים
• פרק ז' - המסלול המוכר והמתיש של חיפוש עבודה
  

אם אין לי כסף וחוסר השליטה בגורלי מתעתע בי - אחדור עד הסוף לאזור הדמדומים, אגמיש את גבולות הזמן ואעשה את מה שכמעט אף פעם לא הרשיתי לעצמי לעשות, הרי ישנה אפשרות שפתאום יצרפו אותי חזרה לחוג המועסקים וכל הזמן הזה פשוט יבוזבז על לחץ וחרדה ותחושות אשמה. את תחושת האשמה הרגתי במכת בזק אחת. טוב, לא ממש אחת וגם לא שתיים, אבל אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לטאטא אותה בינתיים מתחת לשטיח. בחרדה טיפלתי ואת הלחץ שחררתי. עכשיו אני צריכה להתמסר באהבה לחוסר השליטה.

שוב צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה (פעולה לא פשוטה אחרי שנים שהשקיעו בי - לראות תמיד, אבל בלי יוצא הכלל, את חצי הכוס הריקה): מזל שפיטרו אותי בתחילת הקיץ - לילות ירח משכרים וקרירות של לילה אחרי יום לוהט סחפו אותי מיד לכיוון פעילות לילית ושינה עד הצהריים. להקיץ בשתיים עשרה - זה לא אתגר שפשוט לעמוד בו בתחילה, אבל תחושת הג'ט-לג יוצרת אשליה שאני בחו"ל.

בונוס נוסף הוא שבקיץ משום מה יש לעיריות ולמועצות רצון עז להוציא את האנשים לרחובות, אז הן מפיקות קרנבלים ופסטיבלים - מוזיקה בשדרות, ליצנים בסמטאות, שווקים בכיכרות והכול בחינם. מה מתאים יותר לעסוקה תפרנית כמוני שמחפשת בילוי לילי זול?

ההתעקשות ליהנות מהעובדה שלקחתי בעלות על הזמן ולא הוא עלי, כשאין עלי פרוטה שחוקה - גובל כנראה בחוצפה. חברה שאלה אותי בדאגה אם אני עדיין קמה עם חיוך על הבוקר. כשעניתי שאני קמה בצהריים היא מייד חשבה שזהו סימן בדוק לדיכאון. כשהבינה שהפעם שם המשחק הוא "התמסרות טוטאלית לחוסר השליטה", ביקשה להחליף איתי חיים.

חברים שמתקשרים ומוצאים אותי בבריכה או מתלוננת שהעירו אותי באחת עשרה בבוקר טוענים בקנאה לא מוסתרת שהחיים שלי יפים. ואני עונה שאם לחיות בעוני - אז לפחות לדעת ליהנות מהחופש. האם זו הצלחה? אני תוהה ביני לבין עצמי, האם זו הצלחה להפוך את הסיוט למקור של הנאה?

זה אולי נשמע נפלא, אבל גיליתי שצריך המון שליטה עצמית כדי לאבד שליטה. זו אולי המתנה הגדולה ביותר שארכוש כ"עסוקה" - להבין שהחיים שלי הם מה שקורה לי עכשיו - כל יום, כל שעה, כל רגע ולא יום אחד כשאמצא פרנסה.

בינתיים נותן הסתיו את אותותיו במשב רוח קליל שפתאום נוגע לא נוגע. כל פסטיבלי הקיץ אורזים עצמם אל תוך השנה הבאה והתכונה של חזרה לבית הספר ולעבודה מזמזמת סביב סביב. נדמה שכולם חוזרים לאן שהוא - למשרד, לכיתה, לגן. ואני - עדיין כאן.

בהמשך: if you can't beat them - try to join them או - המחדל הקטן שלי? (מחווה ליורם)