יומנה של מפוטרת - תופעות הלוואי של פיטורים

בתור "עסוקה" קיבלתי בת לוויה חדשה - החרדה. זה הבונוס שמתוסף לתלוש דמי האבטלה. היא מלווה אותי עשרים וארבע/שבע כי היא חודרת גם לחלומותיי ומקיצה איתי (או אותי) ממש על הבוקר.

לקריאת הפרקים הקודמים מיומנה של מפוטרת:

פרק א' - הפיטורים

פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה

פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים

פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב

פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?

איך שאני פוקחת את עיניי אני חשה אותה מתבייתת בתוך איזור הבטן שלי. הקרקור הנעים של הרעב מפנה מקום לתחושה חדשה של מלאות. מלאות מבטון שסוחבת כלפי מטה, מאטה את פעולת הלב, ומשתקת את הגוף. זה הרגע שבו אני מתחילה לזמזם "ומחר יישאני גל, אין יודע אנה" ותוהה מה מצפה לי מעבר לגבולות המיטה.

אין לי ילדים קטנים שצריך להכין לבית הספר או לקבל בשובם הביתה. אף אחד לא מכתיב לי את סדר היום או מצריך אותי לעטות את הבעת "הכול נפלא", ולכן עלי לעשות זאת בעיקר בשביל עצמי ואת עצמי הכי קשה לי לשקר.

אני מחפשת את הנשק הטוב ביותר בשוק כדי לצאת לדו-קרב נגד גברת חרדה בשיטה היעילה, הזולה והמהירה ביותר: טיפול פסיכולוגי (המון כסף ויותר מידי זמן!), קוצ'ינג אישי (גם המון כסף וגם בעל ניחוח אופנתי מידי), מדיטציה (לא מתחברת), ספורט (רעיון שכדאי לפתח) וחומרים כימיים (הממ... מעניין).

החלטתי על עריכת סקר בתחום מיגור החרדות בקרב החרדים שבין מכריי (מסתבר שכמעט כולם ברמה זו או אחרת). התוצאות הפתיעו - 99% משתמשים, מקלים ועד כבדים.

חברה חרדה אחת שטחה בפני את תובנותיה: אם את מזהה מישהו שנראה נורמלי ושולט יחסית במצב - צאי מתוך הנחה שהוא על פרוזאק. מסתבר שהיא כבר על תואם פרוזאק מספיק זמן כדי להדוף חרדות קיום שונות ומשונות. פתאום ללא אבחנה נשמע לידי שיח על תדר שקודם כנראה לא נקלט באוזניי בתקופתן החרדה פחות: על סוגים ומינונים, על תרופות מקור ותרופות גנריות... והשיחה מתפתחת לה כך לשיח מלומד על האם יש תופעות לוואי ועל כמה שהייאוש נעשה יותר נוח.

שאלות כמו: מתמכרים לזה? אני לא יכולה בלי? (עם משקל על ה"אני") עולות בי, אבל האפשרות ניטעת בי מתוך תקווה שזה עניין תקופתי בלבד ולכן לגיטימי. טוב, אז רשמתי לעצמי בצד: כדורים נגד חרדה - צריך לשקול.

אבל אחרי זמן קצר אני קולטת שלהיות "עסוקה" זה גם להגדיל. לא בשקל תשעים אלא בהרבה יותר מזה. חשבון החשמל תופח כשהמזגן בבית פועל ולא במשרד על חשבון המעסיק, וממדי הגוף עלולים לתפוח בשל הקרבה המתמדת למקרר וישיבה נינוחה על הספה. מסתבר שנוסף לחברות הצמודה עם גברת חרדה, גם הפרמטרים האלה לא מיטיבים עם "עסוקים".

חשיבה מעמיקה, בעודי עוקבת אחר סיבובו העיקש של שעון החשמל, כדי למגר את שלישיית המוסקטרים שלי (זוכרים? חרדה, השמנה, הגדלה), מביאה אותי למסקנה שאין ברירה אלא להעתיק את המשרד הביתי שלי למקום אחר: בתי קפה מרושתים היום באינטרנט אלחוטי, ואפשר להעביר בהם זמן ארוך יחסית בעלות של כוס קפה אחת וכוס מים (מהברז), אבל הישיבה הממושכת לא תועיל ממש לפיגורה.

סיבוב אחד נוסף של שעון החשמל ונורת הרעיון נדלקת מעל ראשי - אין ברירה אלא להשקיע במנוי לחדר כושר עם בריכה. שם אפשר להתמזג, להתחטב, ולהישאר מחוברת. היציאה מהבית תיטיב עימי ואפילו אוכל להעטות גוון של שיזוף מחמיא כאילו חזרתי זה עתה מחופשת הכול כלול באגן הים התיכון. האדרנלין יעלה והחרדה תיסוג בבושת פנים, עלות המנוי תתקזז עם חשבון החשמל וחשבון המכולת ובא לציון גואל.

מעכשיו אפשר למצוא אותי מפלחת את מי הכלור, ומי שמעוניין - מוזמן לראיין אותי על כיסא הנוח עם בגד ים, כובע רחב שוליים, מחשב נייד וספר תורן. נראה למי יהיה אומץ לפגוש אותי במגרש הביתי שלי עם הצעת עבודה מהסרטים. הקפה עלי!