החיים הם לא חברת פיתוח

כמו מפעל הפיס, גם מפעל האקזיטים הישראלי נטל מדי שנה כמה עשרות יזמים והפך אותם למיליונרים בדולרים. זרם האקזיטים פסק מאז, אך הדיון בהצלחתו לא תם: רבים טוענים כי החברות הישראליות נמכרות בזול לענקיות בינלאומיות (במקום לגדול בעצמן), עד שאלו סוגרות אותן מחוסר עניין.

השבוע קיבלו המתנגדים לרכישות בישראל חיזוק נוסף מכיוון צפון: חברת התקשורת נאוסטאר החליטה על סגירת חטיבת המסרים המיידיים שלה, שמרכז הפיתוח שלה בחיפה העסיק בשיאו כ־200 עובדים, מהם 80 שפוטרו בחודשים האחרונים ו־120 נוספים שקיבלו הודעה על סגירתו הסופית של המרכז השבוע. המרכז הוא גלגולה של חברת פולואפ, שנרכשה בידי נאוסטאר ביולי 2007 תמורת 139 מיליון דולר. מוקדם יותר החודש נסגר אקזיט נוסף, זה של אמבלייז סמיקונדקטור, שנמכרה לצורן ב־54 מיליון דולר לפני חמש שנים. צורן סגרה את חטיבת המובייל, לאחר שבפברואר סגרה את מרכז החטיבה בנתניה והעבירה את העובדים לחיפה.

שני האירועים האלה הם רק המקרים העדכניים ביותר במגמה שמגיעה בימים אלה לשיא: מאז 2002 נרכשו בישראל 150 חברות על ידי חברות זרות; 25 מהן נרכשו ב־2008. ב־2009 לא נרשמה אף מכירה. להפך: כמה מהן נסגרו. סטרייקר סגרה את מרכז הפיתוח, הוטבר־זנגו סגרה את המרכז בישראל (ואז נסגרה), נטאפ סגרה את הפעילות של טופיו שאותה רכשה. אחרות הסתפקו בצמצום מרכזי הפיתוח שלהן: כך קרה למשל באפלייד מטריאלס, בסנדיסק, בסיסקו ובדאסו סיסטמס.

הסיבות: חוסר מיקוד ועלייה במחיר

סיסקו היא דוגמה מאלפת לרכישות שמתמוססות לאטן. ב־2004 הוציאה החברה 334 מיליון דולר על שלוש רכישות בישראל: פי־קיוב, אקטונה וריברהד. בפברואר 2009 היא פיטרה כ־60 עובדי פיתוח, מרביתם מריברהד ומאקטונה. פי־קיוב נותרה הרוח החיה של מרכז הפיתוח בנתניה, אלא שמייסדה (ומי שניהל את הפיתוח של סיסקו בישראל), יובל שחר, עזב בתחילת השנה ולא נמצא לו מחליף.

מנהלי הפיתוח של סיסקו בישראל קיבלו לידם קבוצות פיתוח רבות, שהצטברו עם הזמן לכדי תשע רכישות שעלו מיליארד דולר, אבל לא היה להן הרבה במשותף. הם ניסו לצוד את עינה של ההנהלה הגלובלית, וריכזו את פעילויות הפיתוח הזעירות לכדי שתי פעילויות מרכזיות, בתחום התקשורת האופטית ונתבי הגישה הטלפונית, שיתפקדו גם כיחידת רווח והפסד. הניסיון הזה לא צלח: כל חברה נרכשת נהפכה ליחידה עצמאית עם משימות נפרדות שהונחתו עליה מסניף עולמי שונה, כך שסיסקו ישראל מעולם לא היתה ליחידה עסקית, ונותרה אוסף של מרכזי פיתוח. חוסר עצמאותה העסקית הפך אותה קורבן ל"נגיסות", והוא שעומד מאחורי גלי הפיטורים שפקדו את החברה — כל פעם בפעילות אחרת.

"הרכישות הזרות בישראל לא מייצרות כאן מסה קריטית", אומר רמי תמיר, מנהל בכיר במרכז הפיתוח של רד הט בישראל, ומי שהיה מנהל בכיר במרכז הפיתוח של סיסקו. "מרכז פיתוח ישראלי טיפוסי אחראי בדרך כלל על חלקי מוצר, ומרכזי פיתוח נוספים בעולם משתפים איתו פעולה. מרגע שהחברה נרכשת מתחיל מאבק על מה שנשאר כאן, אל מול רצונה הטבעי של החברה לייצר במקום אחר. כבר לא כל כך זול כאן היום, לעומת מה שהיינו לפני עשר שנים".

"פעם הישראלים היו זולים", אומר בני שניידר, ממייסדי קומראנט (שנרכשה בשנה שעברה ב־107 מיליון דולר על ידי רד הט), ובעצמו ממנהלי סיסקו בישראל בעבר. "היום אנחנו פחות זולים, ונדרשים להגביר את האטרקטיביות. למנהלים בחברות הנרכשות אני תמיד ממליץ לזרום עם החברה הגדולה, ולא להתעקש על מבנה ארגוני. עקשנות מול ההנהלה העולמית יכולה להיות טעות עגומה, ואגו מנופח מסב רק נזק מול חברה אמריקאית. אנחנו נוטים להבטיח הבטחות, אלא שכיום אתה צריך לעשות יותר ממה שאתה מבטיח — אם זה מבחינת עמידה בזמנים או מבחינת איכות המוצר".

תמיר מדווח על שיפור במצבו של המרכז הפיתוח של קומראנט מאז נרכש על ידי רד הט. כל אנשי הפיתוח המקוריים נותרו בו, נוסף על גידול של 20% במצבת כוח האדם. את זה, מספר תמיר, לא משיגים חינם. "המנהל הישראלי צריך להפגין נוכחות תכופה במטה החברה בארה"ב, כמעט מדי חודש, כי ההחלטות האמיתיות נופלות שם, במסדרון. ריחוק מההנהלה מייצר ניכור, ואתה חייב ליצור יחסים".

השורדים: מי שידעו למכור לעולם

היו כמובן גם רכישות ישראליות שהוכיחו את עצמן — אם כיחידות עסקיות, ואם כאחראיות בלעדיות על פיתוח מוצר שלם. XIV, למשל, מייסודו של משה ינאי, נהפכה לאחד האקזיטים המוצלחים בשנים האחרונות, לאחר שנמכרה ליבמ ב־300 מיליון דולר, סכום הגבוה פי עשרה מהסכום שהושקע בה. בשנה האחרונה הפכו שרתי XIV למבוקשים מאוד, והחברה הגדילה את מספר לקוחותיה בתוך כשנתיים מעשרות בודדות לכ־800, ואת מספר עובדיה מ־40 עובדים ערב הרכישה ל־130 כיום.

גם ICQ, שהפכה חלק מענקית האינטרנט AOL לפני 11 שנה, נשארה יחידה נפרדת, בניגוד לרכישות AOL האחרות בישראל. ICQ משמשת יחידה עצמאית בתוך חטיבת התקשורת, וכיום מעסיקה בתל אביב כ־100 עובדים — לא הרבה יותר ממה שהעסיקה בעת שנרכשה, אך גם לא פחות מכך. "ICQ היא מרכז עצמאי שמנהלת את התקציב שלה כאן, שולחת מכאן אנשי מכירות כדי לפרוץ לשווקים הבינלאומיים, ומייצרת הכנסות ברמה הגלובלית", אומר אביחי ניסנבאום, מנכ"ל AOL ישראל. "על הודו וסין מסתכלים בעולם כמקום זול לפיתוח, אבל עם בעיות של ניהול זמנים".

אפלייד מטריאלס ישראל היא אחת השלוחות הזרות היחידות בישראל המוגדרות כיחידה עסקית טהורה. מאזור התעשייה ברחובות מנהלת אפלייד מטריאלס את פיתוחן, ייצורן ושיווקן של מכונות בקרת איכות לייצור שבבים. "בתחום שלנו הייצור תפור למידות הלקוח, ובכל זאת, גם אנחנו בחנו את המודל שלנו פעמים רבות ושאלנו אם נכון להשאיר את תהליך הייצור בישראל", מסביר רונן בנציון, מנהל האתר הישראלי. "אלא שבכל פעם עלה שהפרדה גיאוגרפית בין פיתוח לייצור היא עניין מסובך".

"סניף ישראלי צריך להצדיק את עצמו כל פעם מחדש. אלה שרכשו אותו בעבר כבר אינם מנהלים את החברה הרוכשת, ויורשיהם בוחנים אותך ואת הכדאיות שלך יום יום, שעה שעה. בואו לא נשלה את עצמנו: הם לא יתגמשו בשבילנו. עדיף שאנחנו נתגמש לכיוונם".