יומנה של מפוטרת - מחשבות על עולם הסטארט-אפ

יש עסוקים, יש מועסקים ויש מסודרים. כולנו למדנו את המונח הממוזל הזה דרך הכותרות הזועקות בעיתונים הכלכליים, כאשר מסודר בר מזל מצליח למכור את הסטארט-אפ שלו במיליונים או מיליארדים ירוקים. היה ולא הטמענו מספיק את חוסר מזלנו, הרי שהוחלט במקומות רמי דרג תקשורתיים ליצור עבורנו, פשוטי העם, את הסדרה הקרויה מן הסתם "מסודרים". 

סידרה קומית וקצת תלושה המספרת על ארבעת המופלאים שעשו את זה וזכו ב-217 מיליון דולר (למה דווקא המספר הזה לא הצלחתי אף פעם להבין). עכשיו הם יכלו לבזבז מול עינינו המשתאות את הונם ההולך וגדל בהשקעות נבונות על וילה מפוארת, מכוניות ספורט, נשים, מסיבות וגם... סמים.

• פרק א' - היום פיטרו אותי
• פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה
• פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים
• פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב
• פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?
• פרק ו' - תופעות הלוואי של פיטורים
• פרק ז' - המסלול המוכר והמתיש של חיפוש עבודה
• פרק ח' - נסיונות שליטה בחוסר שליטה
• פרק ט' - אם אינך יכול לנצחם - הצטרף אליהם

   
  
  

תקשורת, מסתבר, היא כלי חינוך רב עוצמה. היא עמלה כנמלה לבנות את הקונספט המכונן של חיינו, כזה שיהיה ברור וקריא לכל אנאלפבית ממוצע - או להפוך לסלבס במכירת נשמתך לשטן הריאליטי או להמציא את הפטנט הבא שיביא לך את המיליונים מקסימום תוך שנה שנתיים. עבודה קשה ולא מתגמלת OUT, רווח מהיר - IN. 

אולי יש להזים מעט את התחושה הרווחת שמיד עם מכירת הסטארט-אפ אפשר לשלשל לכיסנו מיליוני דולרים. גם אם הנתח שמן דיו, הרי שהוא ניתן כאופציות או מניות שאפשר לממש תוך תקופת זמן ארוכה יחסית. בינתיים, קורה מה שצפוי לקרות בדיוק כשהצלחת לממש את המכירה - השוק בירידה אם לא בהתרסקות טוטאלית, וערך המניות שהיו שוות כל כך הרבה אך לפני רגע אחד קסום יורד פלאים. כולם כבר בטוחים שאתה המולטי מיליונר הבא, כאשר בפועל אתה מקסימום יכול לקנות דירה שדורשת שיפוץ בצפון תל אביב. 

טוב, אני אולי קצת מגזימה. יש כאלה שבהחלט שיחקו אותה, אבל הרוב שמתוך המיעוט מממש את רווחיו בדם, יזע ודמעות. 

אז כפי שהובן מהפרק הקודם - הריאליטי לא חפץ בנשמתי והיא נשארה כולה ברשותי, חוככת בדעתה איך לפחות לנסות ולממש את מחציתו השנייה של הקונספט הפופולארי של ימינו. 

מזל הוא שלעסוקים יש עדיין מונופול על המחשבות והפנטזיות שלהם. גם כשפיטרו אותי לא גזלו ממני בין שאר הדברים (ביטחון כלכלי, זהות, ערך עצמי, שלווה) את מוחי הקודח והיצירתי. 

אמנם אקט הפיטורין מערפל את היכולת לעשות בו שימוש אופטימלי, כשהאנרגיה הנפשית נגזלת לטובת חיפוש פרנסה, תוך כדי הצורך לגרד את שאריות הערך העצמי החבוט מעל הרצפה, כשהוא מתבוסס בתוך שלולית עכורה של חרדות, כעס, תסכול ואשמה, אבל אם מצליחים להתרומם קצת מעל שכבת הערפיח האופפת את שכונת העסוקים -דרום אל שכבת האוויר הצלולה של שכונת המועסקים-פיתוח, הרי שמגלים שהקצרים החשמליים שנוצרו בתאי המוח מיד עם הודעת הפיטורין, מתחילים את חיווטם מחדש. 

המוח, פשוטו כמשמעו, מתחיל לרקוד לצלילי סמבה ברזילאית כשהוא מנסה להמציא צעדים חדשים שיוציאו אותו משכונת הפחונים שלו. 

מאז תחילת תולדות האנושות ועד היום המציא המוח האנושי את המופלא והנורא ביותר שאפשר להגות. מחקר קל העלה את העובדה שהתגמול על הפטנטים החל לקרום עור וגידים כבר במאה ה-15, ועכשיו בערש המאה ועשרים ואחת, בעולם טכנולוגי רווי, הכמיהה למצוא את תיבות האוצר של העולם הקדום הפכה לחיפוש הפטנט הבא שיעניק להבא בתור תהילת עולם ו/או את האפשרות לחתוך קופון שמן. 

אני עדיין עסוקה בעיקר בדילמת העשור: המשך עבודה תובענית וסיזיפית אשר בסופה קופת פנסיה צנועה או הפטנט הבא שבהבזק גאוני ישלשל לכיסי סכום עתק? בעולם האינסטנט שלנו מנצח הסטארט-אפ. גם אני רוצה שהמוח שלי יצליח לעלות על הדבר הבא - אולי לא בסדר גודל של המצאת הגלגל, הטלפון, נורת החשמל או הריצ'רץ', אבל איזה שיפור קל, ניצוץ המצאתי שהאנושות לא תוכל לזכור את עצמה מתקיימת בלעדיו. 

קצת מזל או אולי אלה חיי היומיום המולידים את ההמצאות הגדולות? גם הרעיונות שלי עולים מתוך צורך פשוט שאני נתקלת בו בחיי היומיום הצנועים שלי: יום אחד רציתי לשלוח לאדם יקר אס.אמ.אס. אבל לא מיידית. הוא עמד לטוס לחו"ל בשעה המוזרה שבה רובנו מוצאים עצמנו מפהקים בטרמינל, תוהים מה גרם לנו לצאת מהמיטה ולהחליט להרחיק לארצות הניכר - שלוש בבוקר. ואני - פשוט רציתי לאחל לו טיסה נעימה. 

יקר או לא יקר, ממש לא התחשק לי להתעורר בשעה היעודה כדי לשלוח את האס.אמ.אס מחמם הלבבות הזה. וכך, תהיתי ביני לבין עצמי למה אני לא יכולה לשלוח לו אס.אמ.אס באחת עשרה בלילה כדי שהוא יקבל אותו בדיוק בשלוש בבוקר כשהוא עומד להיכנס למטוס. "אס.אמ.אס מושהה"! חיווט עצמו החיבור החשמלי במוחי – זה הפטנט הגאוני הבא. 

לפני שרצתי למשרד הפטנטים וכדי להוריד את המתח שוודאי כולכם שרויים בו, גולגלתי את המונח: .Delayed S.M.S. מישהו, חברים, חשב על זה קודם! למה זה לא מתאפשר כבר בטלפון הנייד הפרטי שלי? לאלוהים או לחברות הטלפונים הניידים הפתרונים, אבל אני כבר איחרתי את המועד. 

ימים ספורים לאחר מכן, בעודי מדווחת בשיחה ניידת שאם נתנתק זה בגלל שהבטריה של הטלפון שלי עומדת להיגמר, תהיתי לפתע למה אין לי בעצם סלולרי סולארי. שעות אני מסתובבת תחת שמי ים תיכון והפיצוי היחיד שלי יכולה להיות העובדה הפשוטה שלפחות הטלפון הנייד שלי ייטען מעצמו מהשמש הקופחת על ראשי. 

שוב, להפיג את המתח, מבשר לי הגוגל שיש! הסלולרי הסולארי כבר הומצא, ולא רק הוא אלא גם המטען הסולארי לכל מכשיר טכנולוגי נייד באשר הוא. נו, אני שואלת אחרי שהתגברתי על מפח הנפש הרגעי, אז למה אני צריכה לסחוב את המטען שלי לכל מקום או לחילופין למצוא עצמי עם בטריה חלשה באמצע שומקום כשעצבי לא עומדים בלחץ? 

קוראי היקרים, הרעיונות, כפי שהם צצים, כך הם נעלמים אל האופק אפילו לפני שאני מתחילה לבנות מגדלים באוויר. אבל אני לא מתייאשת. משהו חייב יהיה לצוץ פתאום. משהו שיוציא אותי מהסמטוכה הזמנית הזאת (רעיונות שעדיין נמצאים בקנה אני לא יכולה לגלות - ייתכן ויש להם עדיין סיכוי). 

ובעודי מהרהרת בזמני הפנוי (שהוא כל הזמן) עולה בראשי רעיון - למה שהסטארט-אפ הבא לא יהיה אני עצמי? אפנה לקרן הון סיכון ואציע להם להשקיע בי. אסתפק בהשקעה של מיליון עד שני מיליוני דולרים ותוך שנתיים שלוש הם יוכלו לפדות את הרווחים. מצידי שהם יקטפו את רוב הפירות וישאירו לי עשרה אחוזים מההשקעה שהלכה וטפחה אחרי שלוש שנות עבודה. 

מבטיחה סיכון מינימלי וסיכוי מקסימלי.