אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
על הקשר בין אופניים ו-going concern

על הקשר בין אופניים ו-going concern

הרעיון של הצורך לנוע קדימה על מנת לא ליפול הוא רעיון הרבה יותר אוניברסלי מאשר אופניים. הערות נוספות בשולי הדאגה לפירעון אג"ח

11.09.2009, 08:05 | מיכאל תבור

לא בכדי, האופניים, כלי הנראה פשוט למדי, הומצאו רק בתחילת המאה ה-19. ההמצאה הראשונית בה היושב דחף את הרכב הדו-גלגלי בעזרת רגליו, לא היו ממש אופניים במובנם המקובל היום, אולם 20 שנה מאוחר יותר ב-1839, נפח סקוטי בשם מקמילן פיתח גל ארכובה להנעת הגלגל האחורי ובכך יצר למעשה את האופניים המודרניים.

הרעיון הבסיסי באופניים הוא כי עליך לנוע קדימה על מנת לא ליפול. בכך האופניים שונים משאר כלי הרכב המשמשים את האדם. הם למעשה מסתפקים בשתי נקודות מגע עם המישור עליו הם נעות להבדיל, מלפחות שלוש נקודות לכל כלי רכב אחר. (בין אם הגלגלים מספקים את נקודות המגע ובין אם מדובר על בעל חי שסוחב דו-אופן ומוסיף את נקודת המגע השלישית).

הרעיון של האופניים אינו פשוט ואפילו מנוגד לאינטואיציה וזו הסיבה שאופניים המודרניות הומצאו כל כך מאוחר. אפילו מנוע הקיטור, או המצאות ותגליות הנחשבות גדולות מאוד, הקדימו את האופניים. כנראה שיותר פשוט לגלות את החמצן או להמציא מנוע קיטור, מאשר להניח כי ניתן על ידי תנועה להימנע מנפילה.

הרעיון של הצורך לנוע קדימה על מנת לא ליפול הוא רעיון הרבה יותר אוניברסלי מאשר אופניים. מסתבר שפירמה המשתמשת בחוב, דומה לאופניים. אם היא עוצרת עליה לשלם חובות ולא תמיד יש ביכולתה לעשות כן, ברגע נתון. במקרה כזה כמו רוכב האופנים, הפירמה תיפול.

מושג ה-going concern בחשבונאות מזכיר את רעיון האופניים בתנועה. מי שיבחן פירמות רבות ברגע נתון, יגלה כי גם פירמות רבות הנחשבות איכותיות ויציבות, לא מסוגלות בכל רגע נתון לפרוע את חובותיהן. הסיבה פשוטה: הפירמה בנתה תוכנית עסקית הדורשת השקעות והשקעות צריך לממן.

לעיתים בעלי הפירמה לא רוצים לאבד שליטה ומאמינים בהשקעות שהם עושים, לכן הם מעדיפים לקחת חוב במקום להנפיק מניות נוספות שיקטינו את אחזקתם בחברה. בלקיחת הלוואות טמון סיכון הנובע מהעובדה כי מועדי החזרת ההלוואות קרן וריבית, ידועים מראש ולעיתים ההתפתחות העסקית אינה תואמת את תחזיות מנהלי החברה.

בעלי המניות ימתינו לשינויים בכלכלה. הם יודעים כי יש מחזור עסקים ולאחר הירידה צפויה עלייה. לעומתם, בעלי אגרות החוב, רגישים יותר. הם לא לוקחים חלק בהצלחת הפירמה. כלומר אם הפירמה תרוויח 3,000 במקום 1,000, בעלי החוב לא יקבלו יותר. אבל, הם רגישים לקיום ההסכם שנחתם איתם. הם ציפו שהפירמה תרוויח במועד הנתון די כסף לפחות על מנת להחזיר להם את הקרן והריבית.

כעת מתחילה הדילמה הגדולה: בעלי המניות אומרים לבעלי החוב, תנו לאופניים האלה להמשיך לנסוע, זה הסיכוי של כולנו, אם נעצור כולנו ניפול וכאן מתחילה בעיה של אמון.

נכון שאם בעלי החוב לא יעצרו את האופניים הם ימשיכו לנסוע ולא יפלו, אבל לבעלי החוב יש לעיתים גם חשד שמא רוכבי האופניים, הלא הם בעלי המניות השולטים בהנהלה, מכוונים את האופניים לתהום, וכשהם ימשיכו לנסוע לכיוון, אליו הם נוסעים, דבר לא יישאר.

במקרים רבים, מתן האפשרות לפירמה להמשיך לנוע, איפשר לבעלי החוב לקבל את החוב שלהם במלואו ואף לקבל פיצוי על דחיית החוב, אולם במקרים רבים, מתן האפשרות לבעל השליטה להמשיך קדימה, גרמה נזקים נוספים.

מבחן ההמשכיות

חיפוש פרמטרים פשוטים שיסייעו לנו להבחין בין הנהלות, כאלה שיש לנו יכולת להאמין בהן ולתת להם להמשיך ובין כאלה שעלינו לעצור מבעוד מועד טמונה בכמה מבחנים פשוטים. המבחן הראשון הוא מבחן השוק: עלינו לשאול, באיזו מידה "ההסתבכות" של בעלי המניות או המנהלים תלויה במחזור העסקים של השוק ובאיזו מידה היא תלויה בעודף הרפתקנות של הבעלים. אם ננסה להשוות שלושה "מסתבכים" מפורסמים, לבייב, בוימלגרין ורייפמן, נוכל לזהות מדרג מסוים.

ללא ספק, כל השלושה סמכו יתר על המידה על יכולותיהם. בכל המקרים, התנהלות נכונה יותר היתה חוסכת לנושיהם את הלילות ללא שינה ולהם את הסיכון לאבדן רכושם. אבל יש להבחין בכל זאת במדרג.

אלי רייפמן, דומה שכל מהלכיו באמבלייז, לאחר שהוציא הון עתק מהמשקיעים הבריטיים, הוליכו לנפילה. הימור לאחר הימור, רכישות והשקעות מטורפות בעלות סיכוני ענק והלוואות עסקיות ואישיות המזכירות שחקן שש-בש גרוע המהמר פעם אחר פעם על צירוף יחיד של קוביות, מבלי להביא בחשבון את ההסתברויות.

לעומתו בוימלגרין, אמנם לא שם את כל הקלפים על נכס יחיד, אך הימר על רכישת אזורים במחיר גבוה מדי וממונף מדי. רכישת אזורים שלכשעצמה היתה יכולה לשרוד את המשבר, נוכח תזרים מזומן איכותי. אולם באמצעות אזורים ביצע את הרכישה היקרה והממונפת של לגנא. מינוף אחר מינוף, הביאו אותו אל עברי פי פחת.

לבוימלגרין היה רכוש נוסף שגוייס בתחילת המשבר, אך עוצמת המשבר גרמה לכך שרק עליות חזקות בשוק הן באירופה והן של מניית חברת אזורים שבשיא השפל נחתכה ב-92% מערכה, יחזירו לו חלק מרכושו. בדרך נאלץ למכור נכסים במחירי הפסד, שכן זו המשמעות של לחץ נושים.

אם לנתח את הנכסים המוחזקים על ידי קבוצת בוימלגרין לכל שרשוריה, זה מקרה שבו ניתן להעריך כי רגיעת השוק ואיתו עלייה מחודשת בנדל"ן, עניין צפוי בהחלט, יכולה היתה לגרום לכך שבוימלגרין יוכל לשרת את חובו במלואו. לבעלי האג"ח שכבר נכוו בשיקול הדעת של בוימלגרין, יש זכות לדרוש מימושים מהירים ולא להמתין, אבל דומה שזה מקרה גבולי.

במקרה השלישי - לבייב, אין ספק כי מר לבייב היה יכול לנהוג ביתר שיקול דעת ואילו רק היה מצמצם את היקף רכישותיו הממונפות במעט, היה בהחלט צולח את המשבר בהצלחה ועם חיוך של מנצחים, כמו כצמן למשל, אבל לבייב מתוך היבריס שבא לידי ביטוי בכמה פעולות ראוותניות, מתח את החבל קצת יותר מדי ובסופו של דבר הגיע למעמד המבזה של התנצלות ובקשת הסדר חובות. הערכת שווי רכושו של לבייב, החל באפריקה ישראל וכלה ברכושו הנוסף, מלמד כי ביכולתו לשרת את חובותיו.

במקרה של לבייב, אם לבייב היה מתחייב ברכושו הכולל, להחזיר את כל החוב ורק מבקש דחייה ופריסה, יש מקום להיענות לבקשה. ניתן להעריך כי פוטנציאל העלייה של הנכסים, אינו זקוק לתרחיש קיצון של עליות, על מנת לשרת את החוב, וכי התאוששות חלקית, הצפויה במהלך השנתיים הקרובות, תספיק לשם כך. זה המקרה בו בעלי החוב צריכים לתת לרוכב האופניים להמשיך למרות הכעס המובן.

הכותב הוא מנכ"ל החברות תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz

תגיות

7 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

7.
פיצוי
הנקודה כאן ברורה. הסתכלות של בעל חוב צריכה להיות כזו שממקסמת את ההחזר העתידי מהאגרת, מתוך הבנה שכל תרחיש מגלם החזר שונה. לדעתי, בעלי החברות הפחות הגונים מנצלים נקודה זו בדיוק כדי להקטין את החוב. בראייתם, בעל האגרת יודע שהסדר שלא יגיע מהר מספיק יכול להביא לכינוס נכסים ולך תתחרה עם הנושה הראשון על החברה כשהאג"ח לא מגובה בנכסים בשיעבוד ראשון. ההגונים יותר אכן מבקשים רק לתת להם להמשיך לנסוע, ולמרות שאין כאן ולא צריך להיות כל סנטימנט לחברה ולבעל המניות, דחייה כזו בד"כ תבוא עם פיצוי לפי מפתח מסויים של מח"מ וגודל הדחייה. כאחד שמחזיק תעודת סל על אגרות החוב, הסדר בו יש פיצוי הולם על הדחייה, ישרת אותי טוב יותר מפירוק החברות ויגלם עלייה בתעודה.
איתי , חדרה  |  13.09.09
6.
על חצי הכוס המלאה
המנתחים השונים, הכלכלנים ויודעי דבר, כולם מסכימים עם העובדה שפסיכולוגיה וכלכלה מעורבות זו בזו, הרבה מההחלטות שלנו הן לא דווקא רציונליות ומתוך שיקולים, בדיקות, השוואות. אלא, מתוך דחף, מתוך אמוציה לפעמים בלתי נשלטת. יפה לכן לעצור רגע בתוך שטף הביקורות והריצה בעדר...עליהום. יפה עשה מיכאל בהשוואתו. כולנו יודעים ומכירים את דרך הפעולה של אופניים, אינני בא להתיימר ולדעת האם זה או אחר צודק, אלא ..חברים לפעמים כדאי לעצור רגע בשטף ואכן לבחון לפני שמורידים את הילד עם מי האמבט. ויפה שעה אחת קודם.
פאול , מרכז  |  12.09.09
5.
סעסקה של פרטנר יש משהו מתחכם, המוכרים נתנו כביכול מימון חלקי
המוכרים לא מצאו קונה במחיר שרצו ולכן על ידי דחיית חלק מהתשלום (כשליש) דבר שהוגדר כמימון של המוכרים עצמם, הצליחו להוציא את המחיר המבוקש. מי ששילם כמובן זה הבנקים וכעת מי שרכש אג"ח של סקיילקס, מקווה שפרטנר תמשיך לייצר מזומנים. כל משבר יפיל את האג"חים לקרקעית. ככה לא קונים חברה. אבל מנגד ככה אפשר למכור חברה והמוכרים שיחקו אותה. המוסדיים שרכשו בהנפקה, עשו את השטות הרגילה. אני אהיה שם על מנת לאוסף את האג"חים במחיר 50-60 א"ג.
מנתח בדיבידנד , רעננה  |  11.09.09
לכל התגובות