השבוע: תמונה מעוותת

ביום ראשון מוקדם בבוקר ירד גשם, השמש זרחה והעננים הסתלקו. סימן טוב, חשבתי, אני אספנית של סימנים. רשמתי על פיסת נייר לשלב בטור השבוע סיפור אופטימי. ראש השנה. רציתי להתחיל ברגל ימין. בצהריים מטוס אף־16 התרסק, אסף רמון נהרג והשמים עמדו מנגד. חשבתי על רונה. על הילדים. על הנשימות הראשונות אחרי שהבינה. על החמצן שהתעקש להתנהג כמו חצץ, על הלב שביקש לברוח מבית החזה כי לא יכול להיות, אי אפשר להאמין, איך מכילים את אם כל הכאבים. פעם הייתי שואלת למה, היום אני מחפשת פינה להתכווץ. הגורל עיוור, אכזר, ולא מעניין אותי לשמוע שאלוהים לוקח את הטובים. שייקח כמה רעים. יש כאן בשפע.

לא יודעת אם השנה הזו היתה אלימה מקודמתה, אבל התחושה שלי לפחות היא שיותר אנשים עם פיוזים שרופים במוח מסתובבים חופשיים ברחובות. באוגוסט נרצח אריה קרפ בטיילת בחוף תל ברוך כי נשם את הבריזה שבאה מן הים. השבוע נרצח החייל אורי חן מתחת לבית. סתם. במועדוני לילה דקירות וקטטות הפכו מזמן לשגרה. לפעמים נדמה שחצי מדינה צריך לשלוח ל"סדנה לעצבים" (סרט של פיטר סגל עם ג'ק ניקולסון ואדם סנדלר). ומה על החצי האחר? השפוי? הסופג?

עשרת ימי תשובה הם ימים של חשבון נפש. לא מתחשבנים עם רוצחים כמו שלא מתחשבנים עם מזג האוויר, שדווקא אצלנו מקיים וודסטוק עונתי של סאונה. שוב השנה היה חם מההיגיון, אבל גם אם תרצו אי אפשר לתלות בחום את האשם במעשים מטופשים או חסרי רגישות.

ולסיום בחרתי לחרוג ממנהגי ולהתחשבן עם חבריי בתקשורת, כי השבוע נגדשה הסאה. רונה רמון ישבה לתומה בביתה, וגילתה שבנה האהוב נהרג אחרי שהתקשורת השתלטה על הרחוב שבו ממוקם ביתה. חברים, התבלבלתם. רונה רמון היא לא השחקנית הראשית בטלנובלה "נשות הטייסים". גם הילדים שהוצאו בכוח מהארון במועדון ההומו־לסבי הם לא שחקנים ב"הר ברוקבק". יש סיטואציות שמותר להפעיל בהן את השכל או הרגש (תלוי בנקודת המבט), ולא את המצלמה. רונה רמון היא אישיות מוכרת, אבל קודם כל היא אדם ואם שכולה. אין לכם מושג, ושלא יהיה לכם, מה זה להמתין לבשורת איוב, ורונה נאלצה לעבור את סאת הייסורים פעמיים. בפעם הזו היא לא צפתה בשמים, היא ישבה בבית, ואתם הייתם שם להודיע לה לפני המבשר, וכן, השגתם תמונה. לא הצלחתי לספר סיפור אופטימי. תרשו לי להביע תקווה לשנה החדשה.