יומנה של מפוטרת: אני רוצה שנה!

חגים, שנה חדשה, איחולים, קניות, מתנות, ברכות – כל הקלישאות הרגילות שנופלות עלינו פעם בשנה. לא שחלילה אני מזלזלת – כל אלה הם בעלי חשיבות ומסורת ארוכת שנים, אבל מה לעשות שלפעמים כל אלה לא בדיוק מתחברים לחיים? אולי לחיים של אחרים – אבל "עסוקים" שקועים בדרך כלל בעניינים משלהם כשפתאום מישהו טופח על שכמם בצהלת שנה טובה. מובטלות ושמחה הם כמו שני קוים מקבילים (נו, אתם יודעים – כאלה שלא ייפגשו לעולם), ולכן כמות העליצות המסתובבת ברחובות רק עולה ל"עסוקים" על העצבים או לפחות על העצבים שלי.

לכולם יש כוונות טובות ונפלאות אבל אני משום מה שוכחת אותן כשאני מחפשת בארנק את תלושי החג לראש השנה שהייתי אמורה לקבל ממקום העבודה ולא מוצאת. איחולים לא עולים כסף ולכן הם מגיעים בצרורות, אבל תיבת האימייל המלאה בברכות וירטואליות ממוחזרות ולא מתפקעת בהצעות עבודה מצליחה להרגיז אותי להפליא. עוד סמס ועוד שיחת טלפון של ברכות לבביות, אבל לא שיחה אחת לרפואה שמציעה את הדבר הנחשק הבא – פרנסה.

בינינו – אני כבר מזמן החלטתי לעלות על סוס אחר. לא מחפשת טובות וגם לא מחכה לאף אחד שיגיע מאחורי הסיבוב. השנה הזאת תתחיל בסימן של עצמאות – אני אחליט, אני אגשים, אני אפרנס. זו תהיה שנה שבה אף אחד לא יחליט אם אני כבר בעשירון הלא מתאים (הגיל...) או שהתואר שלי לא בדיוק מסתדר עם הגדרת התפקיד, או שהניסיון שלי לא מתלבש כמו כפפה על הבוס. (אבל זה לא אומר שאם מישהו בדיוק התכוון להציע לי את הדבר המפתה הבא – שייסוג מהצעתו לנוכח פרץ העצמאות שלי. אתם בהחלט מוזמנים ליצור קשר ואני מבטיחה לשקול את ההצעה בכובד ראש!)

זו תהייה שנה שונה. זו תהייה של שנה שבה שוב אלמד ללכת ואחר כך גם לרוץ וגם לרקוד. זו תהייה שנה שבה אנסוק מטווח הסטטיסטיקה העכשווית ואנחת ישר לתוך הסטטיסטיקה של אלה שעשו את זה למרות ההסתברויות. זו תהייה שנה - זה בטוח! עם שנים עשר חודשים ושלוש מאות שישים וחמישה ימים המחולקת לאלפי שעות ורגעים וגם עם המון חיים.

הערב אצנח מתוך מטוס (רק דימוי, חברים...) ואצעק: כן, אני רוצה שנה! שנה של פרנסה, שנה של שגשוג, שנה של חיוך, שנה של הגשמה, שנה של שמחה, שנה גשומה, שנה של צמיחה, שנה חמה, חזקה, מתוקה, מעוררת. אני רוצה שנה!

לקריאת הפרקים הקודמים של נילי גרוס לחצו כאן