יומנה של מפוטרת: מובטל אחד באיראן עורר בי תקווה

אתם חושבים שדברים קורים במקרה או שפתאום כל חושינו מכוונים שלא מדעת בדיוק לנושא החם של חיינו? אחרת איך אפשר להסביר שיותר ממחצית מהסרטים שראיתי לאחרונה בקולנוע עוסקים בחייהם של מפוטרים או מחוסרי עבודה. הם לא חלילה אמריקאים, למרות אחריותם למשבר הכלכלי הגלובלי, אלא מארצות מעט יותר אקזוטיות שאנו פוגשים בצורות שונות ולא תמיד מחמיאות. אני תוהה אם דווקא לארצות שאינן במיינסטרים התרבותי יש נטייה לעסוק בקשיים האנושיים המגיעים מתוך מערכת העיכול, יותר מאשר בפנטזיות האנושיות-הלא מוגשמות במציאות המולעטות דרך צינור התרבות המערבית.

התמקדות באדם אחד מיני רבים מעוררת הזדהות ומודעות פי כמה מאשר סטטיסטיקות, עתירות מספרים ככל שתהיינה, אבל חסרות פנים ונשמה. חווית הצפייה בסרט האחרון, מייד אין איראן, מלווה אותי כבר כמה ימים - "שירת הדרורים" שמו. מעבר לאסתטיקה המדהימה, לצילום הרגיש ולצבעוניות הכמעט בלתי ניתנות להכלה, אנחנו חווים את סיפורו הפשוט, הנוגע ללב של אדם שאיבד את עבודתו. אדם פשוט, כפרי, כמעט חסר כל, אבל עשיר כל כך במשפחה ושכנים שרגישותם ועדינותם עושים לפעמים את ההבדל בין מצוקה לרווחה.

כשאדם מאבד פרנסה הוא שומע משפטים ופתגמים רבים שלפעמים אין הוא פנוי או רוצה להאמין בהם, אולי בגלל העובדה הפשוטה שברגע שבו הוא מאבד את עולמו (המקצועי) נעלמת איתה גם התקווה. "כשדלת אחת נסגרת – נפתחת דלת חדשה" – אומר פתגם מנחם אחד, ובסרט הזה, באופן הבלתי צפוי ביותר אנו מקבלים המחשה של אותו פתגם שנשמע לפעמים כל כך חלול לאוזן המפוטרת.

אותו גבר איראני, העובד בחוות יענים, תמורת משכורת דלה אבל "בטוחה", מאבד את עבודתו בגלל שאחת היענים בוחרת לשעוט אל מחוץ לגדר אל החופש המדברי. בת יענה שווה הון ואין ביכולתו לכפר על האבדה. לרוע המזל גם בתו הבכורה מאבדת את מכשיר השמיעה היקר שלה שבלעדיו אין סיכוי שתצליח לעבור את הבחינות בבית הספר. בתוך המצוקה הזו הוא מגיע לעיר הבירה טהרן בניסיון שווא לתקן את המכשיר. מרגע זה קורה הבלתי צפוי – אפשרות לפרנסה נופלת לחיקו בדרך הזויה ומפתיעה כאחת.

באחת השיחות שואלת אשתו בעדינות, כדרכה של אישה איראנית כנראה, אם הוא לא מעדיף בכל זאת לעבוד בעבודה מסודרת ובטוחה במקום באותה פרנסה חדשה שאין בה ביטחון כלל. הוא מסביר לה שבעבודה החדשה הוא מרוויח פי שלוש לפחות מהעבודה הקודמת שלו וגם יש יתרונות אחרים בצידה (שתגלו במהלך הסרט).

מה קורה בסופה של העלילה ולאן מובילה אותו דרכו – זה אשאיר לכם לגלות. אבל מה שאוכל לומר הוא שיש בסרט את כל האלמנטים של יזמות ושברה, יזמות והצלחתה, עבודה קבועה (פשוטה וענייה ככל שתהייה) שבצידה לא רק משכורת אלא גם חברות אמיתית, תמיכה של חברים ומשפחה, והרבה נקודות למחשבה המתחברות בדרך רגישה, מצחיקה, מותחת ומרגשת.

היו רגעים שבהם שבאופן פרדוקסלי השתוקקתי לגור בכפר האיראני הנידח הזה שיש בו כל כך מעט ובעצם כך כל הרבה. להתנתק מאותו בלון נפוח של הצורך לעשות כסף, כסף, כסף, בתוך עולם מנוכר, מהיר ועצבני שבו אין לנו באמת פנים. בסרט, היחיד שאין לו פנים הוא אותו בוס שמפטר אותו אפילו בלי לראות אותו. מספיקים החפצים האישיים שלו מחוץ לחדר כדי לגרום לו להבין שהוא נשלח הביתה.

אני אוהבת ללכת לקולנוע. לא מתחברת לדי.וי.די (שאין לי). אוהבת את היציאה מהבית, את האולם, החושך היורד מסביב והמסך הגדול. אפילו את הצפייה עם עוד הרבה אנשים לא מוכרים. אבל בסרט הזה הרגשתי כאילו אני יושבת בסלון ביתי. כל האנשים מסביב העניקו פרשנויות בגוף הסרט לעצמם, לחבריהם, ולכל האולם. אולי כי הסרט ריגש אותם, אולי כי הוא היה שונה ומפתיע מבדרך כלל - כולם שיתפו את כולם בקול רם במחשבות (אז זו איראן באמת?), בחששות (רק שלא ייתפס עכשיו!), בתהיות (הוא יצליח? הוא ישרוד?), בצחוקים (ראית איך הוא נוסע?) בריגושים (איזו ילדה מקסימה...) ועוד ועוד. אף אחד לא אמר "ששש..." או "אולי מספיק לדבר?!". כולם ישבו ונהנו מלהכיר עולם קטן אחד, במקום נידח אחד של אדם פשוט אחד שמבקש פרנסה למשפחתו. ואם שם זה הסתיים במעין הפי-אנד, אז ברור שיש גם לי תקווה!

למידע נוסף, הרחבות, עצות וקשר נוסף, אתם מוזמנים לשלוח לי אימייל בצרוף המילה: "צרף" לכתובת: niligross@gmail.com