ביזיון בית משפט - סוגיה במחלוקת

פסיקת בתי המשפט בישראל בכל הנוגע לשימוש במאסר לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד אנשים המסרבים למלא הוראות שיפוטיות אינה אחידה, וישנם מקרים דומים זה לזה לכאורה שבהם מתקבלות החלטות הפוכות. מבדיקה שערך "כלכליסט" בעקבות ההחלטה על מאסרו של מייסד אמבלייז, אלי רייפמן, שסירב להעביר את מניות אמבלייז לידי המנהל המיוחד, עולה כי השימוש במאסר בנסיבות כאלה הוא נדיר יחסית, וכי שורר חוסר אחידות בין שופטים שונים בנוגע למקרים שבהם נכון להשתמש בהליך זה.

השופטת עדנה ארבל | צילום: אלכס קולומויסקי

מקור הסמכות הוא פקודת ביזיון בית המשפט, הקובעת בסעיף 6 כי לבתי המשפט תהיה סמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או אוסר לעשות מעשה".

פסיקה של בית המשפט העליון שחזרה על עצמה בשנים האחרונות קבעה כי לנוכח אופיים הדרסטי של ההליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט, השימוש בהם אפשרי רק בהעדר כל אלטרנטיבה לאכיפת ההוראה הרלבנטית, ובכל מקרה תהיה העדפה לסנקציה כספית על פני שימוש במאסר.

בעניינו של רייפמן, אשר נקלע לחובות של כ־60 מיליון דולר, התבקש צו המאסר לאחר שהוא סירב להעביר את אחזקותיו באמבלייז, העומדות ככל הנראה על כ־30%, לידי המנהל המיוחד, עו"ד איתן ארז. בהחלטתה להטיל על רייפמן מאסר בן 45 ימים קבעה שופטת המחוזי בתל אביב ורדה אלשיך כי הלכה למעשה אין דרך להביא לביצוע צו העברת המניות בלי מאסרו של רייפמן. רייפמן מצדו טען כי הוא מוכן לקיים את הצו, אך דרושים לו כמה חודשים, לנוכח מורכבות הליך המימוש. השופטת אלשיך ולאחריה בית המשפט העליון סירבו לתת לו תקופת המתנה נוספת בת כמה חודשים והורו על מאסרו המיידי.

העברת המניות גם בלי עזרתו של רייפמן יכולה להתבצע רק בהליך לפי חוק החברות האנגלי לחשיפת המחזיקים במניות החברה, ורייפמן טען כי דירקטוריון אמבלייז התחיל לפעול בהתאם, אך מדובר בהליך שעשוי להימשך על פני כמה חודשים והצלחתו אינה מובטחת. בית המשפט קבע כי ניתן היה לייתר את הצורך בהליך לו היה רייפמן עצמו מוסר מידע מדויק על אודות אחזקותיו וזהות המחזיקים, כטעם שחיזק את הצורך לאסור אותו.

"כשכלו כל הקצין"

אחד המקרים הקודמים שבהם הוכנס אדם למאסר בשל ביזיון בית המשפט אירע בהחלטה מסוף אוגוסט 2009 (ע"פ 6482/09), שבה אישרה שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל להורות על מאסרו של אדם שלפי הנטען נמנע במשך תשע שנים למלא את חלקו בהסכם גירושים.

לפי ההסכם, התחייבה רעייתו לשעבר לפנות את דירת מגוריהם בתמורה ל־75 אלף דולר. היא מילאה אחר חלקה בהסכם, אולם בעלה לשעבר לא העביר לה את הכסף המובטח והמשיך להתגורר בדירה עם אשתו הנוכחית וילדיהם.

לצורך קיום ההסכם מינה בית המשפט כונס נכסים שניסה לדרוש את פינוי הדירה. כשהכונס כשל בתפקידו הוא התפטר ומונה תחתיו כונס נכסים חדש, וכשגם זה לא הצליח להביא לפינוי הדירה הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט קנס את הגבר הסרבן בתשלום 2,000 שקל עבור כל יום שאינו מפנה את הדירה וקבע מועד, חמישה שבועות לאחר מכן, שבו אם לא יפנה את הדירה - ייאסר.

השופט אשר גרוניס | צילום: דן בלילטי

בפסק הדין הובהר כי במהותו הליך הביזיון אינו עונשי וכי מטרתו העיקרית היא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד. בנסיבות אותו מקרה קבע בית המשפט כי מנגנון האכיפה הופעל נגד המבקש בהתאם להלכות הפסיקה ולאחר ש"כלו כל הקצין" בניסיונות להביאו למילוי חלקו בהסכם. "למעלה מתשע שנים חלפו מיום שניתן להסכם בין המבקש למשיבה תוקף של פסק דין, והמבקש עודו מנסה להתחמק מהתחייבותו כלפיה", נכתב. המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט וכל זאת תוך סירוב עיקש למלא אחר הוראות בתי המשפט, ואחר ההתחייבויות שנטל על עצמו.

"פגיעה קשה בחירות"

מקרה בעל נסיבות דומות לכאורה לזה של רייפמן, אך עם תוצאה הפוכה בהליך, הוא של איש העסקים בועז מנור. במקרה זה ביטל בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים החלטה של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב שמואל ברוך, להורות על מאסרו של מנור, שסירב להעביר יהלומים בשווי 9 מיליון דולר שנטען כי הם מצויים ברשותו לידי כונס נכסים.

בדומה לרייפמן, שטען כי אינו יכול להעביר את המניות שכן הן מוחזקות בנאמנות בשרשור שמקשה על איתורן, העלה מנור טענה שהיהלומים כבר אינם ברשותו אלא הוא מסר אותם לאדם אחר שמסרב להשיב לו אותם. אותו אדם טען כי השיב את היהלומים למנור. בית המשפט המחוזי לא הכריע בנסיבות המקרה במחלוקת העובדתית בידי מי מוחזקים היהלומים, אלא קבע כי גם אם הם נמצאים בנאמנות אצל אדם אחר, הרי שעל מנור לפעול ביתר נמרצות כדי להעבירם לידי הכונס הזמני. נסיבות אלו מזכירות את המקרה של רייפמן, שבו קבע בית המשפט העליון כי גם אם המניות מוחזקות בשרשור בידי נאמנים ובמבנה שמיועד להסתירן, לא מתקבל על הדעת שרייפמן עצמו אינו מסוגל לאתרן.

אלא שבמקרה זה, במצב שבו לא ברור היכן מצויים היהלומים והאם קיימת בידיו של מנור שליטה כלשהי עליהם, קבעו שופטי העליון כי לא ניתן להורות על מאסרו. הם החזירו את התיק לבית המשפט המחוזי כדי לברר עד תום את העובדות הנדרשות לצורך העברת היהלומים.

בהחלטת העליון, שניתנה ביולי 2007 בהרכב השופטים אילה פרוקצ'יה, אשר גרוניס ואליקים רובינשטיין, פורטו ההשלכות הקשות שיש לאכיפה לפי פקודת הביזיון: הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן חמור בכיסו של אדם והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית. השימוש באמצעי האכיפה, נקבע, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים שבהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו.

לדברי השופטים, חשוב במיוחד העיקרון כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור וחד־משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. הפעלת צו המאסר נגד מנור בשלב זה, נקבע, אינה מתיישבת עם תכליות ההליך, שכן אסור להיות כל ספק לגבי יכולתו האובייקטיבית של האדם לבצעה, בלא תנאי ובלא תלות הכרחית בגורמים אחרים; שאם לא כן, יימצא הליך זה הליך הענשה ולא הליך אכיפה, ותכליתו האמיתית תסוכל.

גם המנהל המיוחד מפקפק

במסגרת מסמך עיקרי הטיעון שהגישו פרקליטיו של רייפמן, עורכי הדין דורון אפיק ושלומי תורגמן, לבית המשפט העליון, הם טוענים כי ההוכחה היחידה שלרייפמן יש בכלל אחזקות כלשהן באמבלייז מקורה בהצהרות של רייפמן עצמו, וכי המנהל המיוחד עצמו פקפק כמה פעמים אם יש לרייפמן בכלל מניות או נכסים אחרים שעליהם הצהיר, אמר כי אין כל אינדיקציה לקיומן של המניות ואף כתב את הדברים בבקשת המאסר עצמה.

לטענת רייפמן, מאז 2006 אין מניה אחת הרשומה על שמו, והסתרת המניות היא התנהלות מוכרת במלחמת שליטה בחברות. לכן, טען, יש לבחון ברצינות את הקשיים האמיתיים שעומדים בפניו בטרם תתקבל החלטה על מאסר.

השאלה המתעוררת כעת, כשרייפמן שוהה במאסר כבר כמה שבועות, היא מה יקרה אם תחלוף תקופת המאסר במלואה אך המניות עדיין לא יעברו לידי המנהל המיוחד, דבר שסביר שיקרה. במצב כזה ייאלץ בית המשפט לבחון אפשרויות חלופיות להשגת המניות או צו מאסר נוסף לרייפמן, שספק עד כמה יהיה אפקטיבי יותר מהמאסר הראשון.

בין מלצר לגרוניס

בשורת מקרים נוספים שנדונו בבית המשפט העליון בשנתיים האחרונות התקבלו החלטות שונות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה: אדם שלא מילא צו שיפוטי שאסר עליו למכור מוצרי ברזל שחברה מסוימת טענה כי שייכים לה - נשלח למאסר בגין הפקודה על ידי השופט חנן מלצר (שהיה זה שהחליט בעניינו של רייפמן) (ע"פ 2817/09).

במקרה אחר, דחה השופט אשר גרוניס (שהיה בהרכב שדחה גם את בקשת המאסר למנור) בקשה לאכוף צו מאסר על עורך דין עקב סכסוך עם לקוחה שלו, ואי־מילוי החלטת בית המשפט להעביר לידי הלקוחה את יתרת הכספים שבידיו. גרוניס קיבל את טענת עורך הדין כי ייתכן שיש לו זכות לקזז את שכרו מתוך אותם כספים והציע ללקוחה להגיש תביעה אזרחית נגדו (רע"א 9716/08).

במקרה נוסף הורה הרכב של שלושה שופטים (בהם גם השופט מלצר) על שחרורו של עד מדינה ממאסר, לאחר שזה נכלא כי סירב להשיב על שאלה שהופנתה אליו על ידי בית המשפט במהלך חקירה נגדית. באותו מקרה קבעו השופטים כי אם הסיכוי שהמאסר ישפיע על הסרבן לחזור בו מסרבנותו הוא קלוש - הרי שיש להביא זאת בחשבון ולבחון בשנית את עצם המאסר (ע"פ 10317/08). במקרה אחר נקבע כי הצעד המתאים נגד אדם המסרב לשלם את מזונות ילדיו הוא במסגרת הליכי הוצאה לפועל ולא בהוצאת צו מאסר מכוח הפקודה.

קבלו ישירות למייל שלכם את החדשות האחרונות בתחום המשפט. לחצו להרשמה