פרשנות: זאת השיטה שרקובה

בשבועות האחרונים הצטברו במערכת "כלכליסט" עדויות רבות שהמחישו את ניגוד העניינים שבו נמצאים הגופים המבקרים את המוסדות הפיננסיים מטעם האוצר. ההפתעה הגדולה (לפחות מבחינתנו) היתה שאף אחד לא חושב שמשהו כאן לא בסדר. במילים אחרות, הבעיה היא עוד בשלב שבו אף אחד בכלל לא מבין שיש כאן בעיה. הגופים הבודקים מבצעים את עבודתם ואינם עוברים על כל חוק או הוראה שהיא, והאוצר בטוח שהוא מונע את ניגוד העניינים בכך שהוא מחייב תקופת צינון ודיווח על ניגוד עניינים אם יש כזה.

המבחן בפרטים הקטנים

כמו ברוב המקרים, המבחן הוא בפרטים הקטנים. אם תקופת צינון נחשבת ככזו שבה אסור לבצע ביקורת מטעם האוצר ובמקביל להציע את השירותים הרי שהיא לא הפתרון. ומה עם הגוף המבקר לא מבצע ביקורת אלא רק מציע את שירותיו במסגרת "הפצת החומר הפרסומי שלו לכלל הגופים בשוק"? (כפי שסיפר ל"כלכליסט" אחד מהם). ניגוד העניינים הפוטנציאלי כאן מובהק וזה רק עניין של זמן עד שהביקורות הכל כך חשובות שאמור לבצע האוצר יהפכו לכלי שיווקי בידיהם של חברות הביקורת השונות. בסוף יימצא מי שיחצה את הקווים האדומים ויתלה ביקורת חיובית כזו או אחרת ברכישת מוצרים או שירותים מהגוף המבקר.

המסקנה העולה מבדיקת "כלכליסט" היא ברורה: הבעיה היא לא בגופים המבקרים או בגופים המבוקרים - הבעיה היא בשיטה. חסרים כללים ברורים שלא ישאירו מקום לספק שהגופים המבקרים צריכים לדעת מתי מותר להם לפנות לגופים מוסדיים ומתי לא ומהי תקופת הצינון הנדרשת.

צריך להקצות משאבים

הפיקוח על שוק ההון הוא לא עוד גוף פיקוח איזוטרי, ואם צריך להקצות לו את המשאבים הנדרשים כדי להעמיד מחלקת ביקורת ראויה שתתמודד עם המציאות והמסקנות הקשות של משבר 2008, אז כדאי לעשות את זה ומהר, עוד לפני שבאחד מהמוסדות הפיננסים תתגלה השערוריה הבאה.

גם שיטת הביקורת הפנימית שמנהיג בנק ישראל לא תמיד מושלמת. בחלק מהביקורות, המקצועיות יותר, הוא נאלץ להיעזר במשרד מבקר חיצוני, והמעמסה התקציבית על מחלקה שלמה שמבקרת את הגופים המבוקרים כבדה. הפשרה, כנראה, צריכה להיעשות איפשהו באמצע.