דו"ח טכנולוגי: מסירים את הכפפות נגד SMS בנהיגה

המון נחישות, אפס רגישות

פיליפה קרטיס בכתה כשהוקרא גזר דינה בבית המשפט באוקספורד: היא הורשעה בהריגתה של ויקטוריה מקברייד, צעירה בת 24 שהיתה מבוגרת ממנה בשנתיים. קרטיס נכנסה במלוא העוצמה עם הפיאט שלה בפג'ו של מקרברייד, שחנתה בצד הדרך בשל תקלה. מקברייד נהרגה במקום.

בדרך כלל, תאונה כזו לא היתה גוררת עונש מאסר. רמת האלכוהול בדמה של קרטיס היתה נמוכה מזה שבמיץ אשכוליות. אבל החוקרים מצאו את הסלולרי שלה, שעף מהרכב במהלך התאונה, והמידע שהיה בו הוא ששלח אותה לכלא.

חוקים בריטיים חדשים מגלים חוסר סובלנות מוחלט כלפי נהגים ששולחים הודעות SMS תוך כדי נהיגה. קרטיס שלחה וקראה יותר מ-20 מהן בשעה שקדמה לתאונה, וזה הספיק לשופט לשלוח אותה ל-21 חודשי מאסר בפועל. התובעים מתכוונים לערער על ההחלטה, בטענה שפסק הדין מקל מדי; על פי הנהלים החדשים, סימוס תוך כדי נהיגה נחשב לנסיבות מחמירות, שמאפשרות מאסר של ארבע עד שבע שנים.

אפילו קרוביה של מקברייד סבורים שעונש של 21 חודשי מאסר חמור דיו, בהתחשב בעובדה ששליחת מסרונים תוך כדי נהיגה היא תופעה חברתית מקובלת. מקברייד עצמה, על פי העדויות, ניהלה שיחה ארוכה זמן קצר לפני התקלה ברכבה. אבל כך מדכאים תופעות כאלה, אחרי הכל; ובארצות הברית מעלים הסקרים ש-97% מהאוכלוסייה סבורים שיש לאסור על נהיגה וכתיבה, ו-50% סבורים שיש להתייחס לנהיגה תוך כדי כתיבה או שיחה באותה דרגת חומרה שיש להתייחס לנהיגה תוך כדי שכרות. יצוין שמחקרים שפורסמו לאחרונה הראו שרמת הסיכון בעת נהיגה וכתיבה גבוהה משמעותית מנהיגה עם אגם ג'ין קטן בדם.

מורשתם של הנטבוקים

 

הנטבוקים – מחשבים קלים, קטנים וזולים, שהופיעו לראשונה בדיוק כשהחל המשבר הכלכלי הגדול – מעולם לא התיימרו להיות פסגת התחכום. אפל, למשל, השמיצה אותם פעם אחר פעם. אבל נתח השוק העולמי של אפל בתחום המחשבים, אחרי 30 שנות פעילות, הוא 7%. רוב המשתמשים אהבו אותם.

וכעת מסתבר שהם השפיעו גם על המחשבים "הרגילים". למשל, יותר ויותר מחשבים מוותרים על כונן אופטי – כונן DVD או CD – משום שהתברר שהמשתמשים מוכנים לוותר עליהם. אחרי הכל, אפשר לדחוס הרבה יותר מידע על דיסק-און-קי, והוא תופס הרבה פחות מקום, שוקל פחות, ויקר פחות. מה גם שנטבוקים, כשמם כן הם: הם מחשבי רשת שעיקר תפקידם הוא לאפשר גלישה – והורדה. התוצאה היא שגם מחשבים יקרים יותר, של יצרניות נחשבות יותר, מגיעים ללא כונן אופטי – מה שמאפשר ל"הרזות" את המחשב.

נקודה נוספת שהראו הנטבוקים הוא שאין באמת צורך במחשב חזק במיוחד: נטבוקים יכלו לעשות הכל חוץ מעריכה גרפית והרצת משחקי מחשב כבדים במיוחד. ללקוחות, כמסתבר, זה הספיק. האם זה מעיד על סופו של המחשב השולחני? כנראה שלא. עוד לא. אבל סביר שהלקוחות ירצו, עבור הכסף הגדול שהם מטביעים בו, שהוא יעשה יותר משהוא עושה.

אמרו – בעיקר באפל – שהנטבוקים הם טרנד חולף. הם איתנו כבר שנתיים, והמכירות שלהם אינן יורדות, ההפך. סביר מאוד שהם ימשיכו להיות איתנו עוד זמן לא מועט – וימשיכו להשפיע על העיצוב של מחשבים "רגילים".

האם הפאניקה סביב פיראטיות מוגזמת?

זו המסקנה המתבקשת מדו"ח שפורסם לאחרונה בבריטניה על ידי חברת Demos, על פי הזמנתה של ענקית התוכן Virgin.

רוב מוחלט של האוכלוסייה הבריטית – 74% - משלמים עבור המוזיקה שהם צורכים, ואינם משתמשים בשירותים בלתי חוקיים כלשהם. רוב מוחלט, אם כי קטן יותר (66%) מעולם לא הוריד מוזיקה מהרשת. חלק ניכר מהבריטים משלמים עבור הורדת מוזיקה מהרשת והם מעדיפים – הפתעה! - להוריד שירים בודדים, לא אלבומים. רק 10%מהנשאלים הודו שהם מורידים מוזיקה באופן בלתי חוקי.

כלומר, הטענה שפיראטיות תוכן היא מגפה איומה, הדבר השחור של זמננו, המקבילה המוזיקלית לאוסמה בן לאדן ולג'ינג'יס חאן, שאין ברירה אלא להילחם בה כמו בטרור – בלי כפפות ובלי התייחסות לחוק ולמסורת המשפטית, תוך השלכה הימה של התפיסה הבסיסית של "זכאי עד שיוכח אחרת" – לטענה הזו אין בסיס עובדתי, על כל פנים לא באיים הבריטיים. רפובליקות מסוימות לחופי הים התיכון עשויות להעלות נתונים אחרים. בבריטניה, משתפי קבצים הם מיעוט.

ומסתבר, למרבה המבוכה – זה לא חדש, אבל כל מחקר מאשש את קודמו – שצרכני מוזיקה כבדים, כאלה שמוציאים את הסכומים הגדולים ביותר על מוזיקה חוקית, הם גם הגדולים שבפיראטים. קצת קשה, אחרי נתונים כאלה, לראות בהם את אויבי התרבות.

הערה מסתייגת אחת: הנתונים הללו יוצאים מנקודת הנחה שהנסקרים אמרו לסוקרים את האמת. לרוב האנשים תהיה בעיה להודות בעבירה על החוק בפני זר, כך שהטיה מסוימת בתוצאות המחקר סבירה. מצד שני, לתעשיית ההקלטות אין נתונים אמינים משלה בנושא.

מלחמת טוויטר הגדולה הסתיימה

הבלוגוספירה והטוויטרספירה הבריטיות היו כמרקחה ב-24 השעות האחרונות, לאחר שהבדרן הידוע סטיבן פריי איים לנטוש בזעם את טוויטר – ומשתמש מסכן מצא את עצמו במרכזו של לינץ' וירטואלי.

מעשה שהיה כך היה. סטיבן פריי אחראי, ככל הנראה, יותר מכל אדם אחר לפופולריות של טוויטר בבריטניה; הצטרפותו לטוויטר היתה המקבילה הבריטית של הצטרפותה של אופרה וויפרי, והתרחשה מוקדם יותר. יש לו כמעט מיליון עוקבים.

משתמש זוטר ולא מזיק בשם ריצ'רד עשה את הטעות והגיב על אחד הציוצים של פריי. הוא אמר משהו פשוט ולא כל כך מזיק – שהוא מעריץ את פריי אבל את הציוצים שלו הוא מוצא משעממים. פריי, שכנראה עבר עליו יום רע במיוחד, קיבל את התגובה בהתקף נדיר של פרימה-דוניות, הודיע שנמאס לו מהיחס אליו, מה"תוקפנות וחוסר הפירגון", ושהוא שוקל בתגובה לעזוב את טוויטר.

ריצ'רד האומלל מצא את עצמו בתוך זמן קצר תחת התקפה של פריירים (אם זה הכינוי הנכון) זועמים, וספג מטח אחרי מטח של תגובות עוינות, כשקומיקאי אחר עם מספר ניכר של תומכים מגנה אותו כ"מפגר". לפריירים היתה נקודה אחת לזכותם: פריי כתב לא מעט על כך שהוא סובל ממאניה-דפרסיה ועל התמודדותו עם המחלה, והם ראו בהערה של ריצ'רד התקפה לא ראויה.

סוף טוב הכל טוב: המלחמה, שסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הבריטיים, הגיעה לסיומה באופן אנגלי מאוד: התנצלות. פריי, שהיה בטיסה ללוס אנג'לס כשהתנהלה המלחמה וכנראה במצב רוח שפוי יותר כשנחת, נדהם מהתגובה של תומכיו, קרא להם להירגע, והתנצל אישית בפני ריצ'רד. פריי יצא מענטש, והתקשורת הבריטית יצאה לחפש סיפורים אחרים.

קצרצרים

שתית במסיבה כמות וודקה שהיתה גורמת לבוריס ילצין להחוויר, וחברים שלך – חברים, עאלק – פרסמו תמונות נבחרות בפייסבוק? אמרת לבוס שאתה בחופשת מחלה עקב ניתוח קיסרי, ומישהו העלה לרשת החברתית המאוסה תמונות שלך מוחץ את הראש באיזה פאב? אין בעיה! אפליקציה חדשה, שבאופן הולם נוצרה עבור חברת דטרגנטים, תסייע לך להיפטר מהבעיה. אתה תציין את התמונות הבעייתיות, והיא תפנה באופן מנומס לנודניק הקטן שצילם ופרסם ותודיע לו שברצונך לשכוח את כל האירוע, כולל התמונות. מכאן והלאה זה כבר תלוי בו, אבל היי – אתה חתמת על תנאי השירות, לא?

אם החיים מספקים לך לימונים, אומר הפתגם, עשה מהם לימונדה. זה, בערך, מה שמנסה גוגל לעשות עם יוטיוב: השירות היקר עד למאוד מלא בתוכן לא חוקי – גוגל טרם סגרה את תביעת הענק שהגישה ויאקום בנושא – וכעת החברה מנסה לשכנע את בעליו של התוכן שבמקום לרוץ אחרי הסרטונים הלא חוקיים ולהוריד אותם, רצוי לו לפרסם בהם במקום. היא מציגה טכנולוגיה חדשה שלדבריה מסוגלת לזהות תוכן מוגן. נראה.

ממשלת ארה"ב נערכת לאפשרות של מגפת שפעת חזירים, וחלק מההיערכות נוגע לרשת. אם אכן תפרוץ מגיפה, מיליוני אנשים יישארו בבית ולא יגיעו למקומות העבודה, שהם כידוע מדגרות מצוינות לחיידקים שאפתנים. התוצאה הצפויה, מעבר לנזק עצום לכלכלה, היא עומס כבד מנשוא על תשתית הרשת. כיוון שכך, הממשלה נערכת להגביל את נפח הגלישה של האזרח הממוצע. משהו מעין זה, מסתבר, כבר בוצע בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל מבחינת נפח התעבורה, העולם שלפני שמונה שנים הוא עולם אחר.

הגשוש האמיץ Spirit, שנמצא בצד הלא סימפטי של מאדים, ממשיך לתפקד. אלה החדשות הטובות – הוא מתפקד כבר חמש שנים ותשעה חודשים, בעוד שאמור היה להתפגר אחרי שלושה חודשים בלבד. החדשות הרעות הן שזכרונו מתחיל לבגוד בו – זכרון הפלאש שלו, הכוונה – והוא מתחיל לאבד נתונים. החזק מעמד, ספיריט! כולנו מאחוריך. הרבה, הרבה מאחוריך.

המאבק של הגווארדיה הישנה של העיתונות בגוגל הופך מריר מאוד: רוברט תומפסון, עורך הוול סטריט ג'ונרל – העיתון הגדול היחיד המודפס שלא הפסיד קוראים לאחרונה, והוא חלק מאימפריית הרשע של רופרט מרדוק – תקף את גוגל בסוף השבוע. הוא לא הסתפק בתלונה הלגיטימית על כך ששירות החדשות של גוגל מציין את המקורות שלו בפונטים קטנים מאוד, אלא הוסיף שמנהלת תחום החיפוש בגוגל, מאריסה מאייר, "מעודדת בלא יודעין פריצות מינית". או....קייי. בעבר התייחס תומסון לגוגל כ"תולעים במעי האינטרנט".

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"