פרשנות: מרקסטון - קרן שהוקמה בחטא

מהקמתה נראתה קרן מרקסטון כגוף שונה ולא שייך לשוק ההון הישראלי הקטן. בתחילת 2004, כשבישראל רק החלו לבצבץ ניצני ההתאוששות מהמיתון של תחילת שנות האלפיים, הגיחה לה לפתע קרן זרה עם הון עצמי של 400 מיליון דולר (שהוכפל בתוך כשנה בלבד). הקרן שמה לה למטרה לבצע השתלטויות ממונפות על חברות ישראליות, ולממש את ההשקעה ברווח בתוך שנים אחדות.

הון כזה, שאותו אפשר למנף באמצעות הלוואות בנקאיות ביחס של אחד לשלושה לפחות, הפך את מרקסטון מיד לשחקן מרכזי בשוק המיזוגים והרכישות המקומי, ובמיוחד כאשר כל ייעודה של הקרן הוא לבצע עסקאות כאלה כאן.

המודל של הקרן לא היה חדש. בעולם כולו פעלו בעשור האחרון קרנות השקעה רבות, שכל ייעודן היה לגייס הון התחלתי רב, לחתום על עסקאות רכישה בהיקפים של עד עשרות מיליארדי דולרים, לגייס חוב לצורך ביצוע הרכישה ואחר כך להטמיע את החוב בתוך מאזני החברה הנרכשת.

באותם הימים, כך הסביר מאוחר יותר אליוט ברוידי - ההוגה, המייסד והאיש החזק של הקרן - התכווץ מאוד שוויין של החברות הישראליות (בגלל התפוצצות בועת האינטרנט, המיתון והאינתיפאדה השנייה) והמדינה הקטנה נהפכה לאטרקטיבית במיוחד להשקעות. הגישה של ברוידי נתפסה בתחילה כמאוד ציונית ואפילו מחניפה. העובדה שהמשקיע היהודי הזה הצליח לשכנע גופים מוסדיים מובילים בארצות הברית, ובראשן קרנות הפנסיה של מדינות ניו יורק וקליפורניה, להעביר לידיו יותר מ־250 מיליון דולר להשקעות בישראל, השאירה את שוק ההון הישראלי פעור פה. היא גם הצליחה לשכנע משקיעים מוסדיים מישראל לעלות על העגלה ששמה מרקסטון ולהשקיע בה גם את כספי החסכונות שלנו.

מהבחינה הזאת, ברוידי הוא האחראי הבלעדי להצלחתה העצומה של מרקסטון בתחילת דרכה. כעת, כשברור מאיזו סיבה זרמו מאות המיליונים לישראל, קשה שלא להתאכזב. אחרי הכל, לא אנחנו היינו האטרקציה אלא התופינים שחילק ברוידי לאלן הבסי, חשב מדינת ניו יורק לשעבר והממונה באותה התקופה על קרן הפנסיה של המדינה.

פריזמה: נקודת השיא מבחינת אגרסיביות

את ההצלחה של ברוידי היו צריכים להוציא אל הפועל שני המנהלים הישראלים שגייס כשותפיו, רון לובש ואמיר קס, והוועדה המייעצת שלהם. השניים, שידעו מההתחלה שזמנה של הקרן קצוב, החלו במסע רכישות אגרסיבי, שהעיר לחיים את השוק המקומי, אבל גם הביא לעתים להרמת גבה או שתיים, עקב המחירים ששולמו על החברות הנרכשות. השקעתם בדפי זהב ובזרעים גדרה הוכיחה את עצמה, אך ההשקעה הגדולה ביותר של הקרן - 192.5 מיליון דולר בפריזמה - עדיין לא.

הקמת פריזמה יכולה לסמן את נקודת השיא של האגרסיביות, ואת חטא הגאווה בו חטאו באותה התקופה מנהלי מרקסטון. הקרן ניצלה אז את כוחה הפיננסי האדיר וזכתה בקרב על רכישת נכסי קרנות הנאמנות וקופות הגמל של הפועלים ולאומי, בהשקעה כוללת של כ־1.5 מיליארד שקל. מנהלים בעלי שם גויסו אז בשכר מופקע והצהרות על יצירת בית ההשקעות המוביל בישראל נפוצו לכל עבר. אבל פריזמה לא הצליח להתרומם ונמכר בחתיכות לשני מתחריו העיקריים - פסגות ואקסלנס.

למרקסטון נשארו כ־200 מיליון דולר בקופה להשקיע בחברות חדשות, אולם את הכישלון של הקמת פריזמה לא פשוט למחוק. הכסף הקל כבר אינו קורץ לחברות איכותיות, וחברות בעייתיות הן לא בדיוק מושא עיניהם של לובש וקס. כעת, משגם עניין גיוס הכספים הפך מהצלחה לאי־הצלחה, יצטרכו מנהלי הקרן להשקיע רבות בשיפור תדמיתה, אחרת עשויה רכישת תומקאר ב־2008 להתברר כהשקעה האחרונה.