השבוע: לינץ' לאומי

הפרצוף החבול של סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה, פייס את העיתונות האיטלקית לכמה שעות, סיפק לחובבי "האנטומיה של גריי" דקת רטט אדומה אחרי חסך של חודשים (הסדרה עדיין לא חזרה למסך הקטן) והשיב לדיון הציבורי העולמי את הסכנה האמיתית שבשנאה הפוליטית. מי שראש הממשלה שלו נטבח מכדורים חיים, התבונן ביחידה לאבטחת אישים האיטלקית כלא מאמין. בעידן שאחרי רצח רבין, הסיכוי שביבי יחטוף אגרוף בפרצוף דומה לסיכוי שאזכה בלוטו. נרגעתם? אני לא.

ביחס הפוך לרמת האבטחה של נבחרי הציבור בישראל ממוקמת תחושת הביטחון של האזרח במדינת ישראל, שמידרדרת.

הלינץ' השבועי מגיע אלינו הפעם מבירת העמק - עפולה. בתחילת השבוע לילך בן־עזרא, מדריכת פילאטיס, העבירה שיעור פילאטיס במרכז ויצ"ו בעפולה. חבורת נערים הפריעה למהלך השיעור, ובן־עזרא העזה להעיר להם. בתגובה סטרו לה וגררו אותה בשערה מהכיתה דרך המדרגות והמסדרון עד שהגיעו למגרש האספלט בחוץ. שם המתינו שלושה נערים ושתי נערות נוספות, התנפלו עליה וחבטו בה בכל חלקי גופה. הסיפור לא זכה להד תקשורתי כי אף אחד מהנערים לא מאבטח את הרמטכ"ל. המקרה, לטעמי, לא פחות חמור, מפחיד ומאיים.

לפני שנים לא רבות נהגתי לאסוף במכוניתי טרמפיסטים, בעקר חיילים וחיילות, אך גם בני נוער שהמתינו בתחנות ההסעה. פחד מפני חבורה של בני נוער בנוסח "תפוז מכני", כדוגמת הנערים מהסוג השפל שהכו את בן־עזרא, היא אחת הסיבות שבגינן הפסקתי לאסוף טרמפיסטים.

כשחושבים על בני נוער חושבים על חינוך, וחינוך מתחיל בבית. במגזרים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, למוסדות החינוך תרומה מכרעת. הקיצוצים הכבדים בתקציב החינוך גרמו למדינת ישראל להידרדר במדדים הבינלאומיים, ובעוד 20 שנה, כשהחברה הישראלית תהיה אלימה יותר ורדודה עד כאב, לא יישארו לנו דמעות לְבַכּוֹת את סדרי העדיפויות של קובעי המדיניות העכשווית.

אחד מאלה הוא יובל שטייניץ, שר האוצר, שהשתלח השבוע בשופטי בג"ץ ש"פסיקותיהם מופקרות" ולא מתחשבות בתקציב המדינה. מיליוני השקלים ששופכת קופת המדינה על חבורת השרים ללא תיק והשרים לענייני כלום שמקשטת את הקואליציה של שטייניץ ושות' נראית לשר האוצר מרוסנת ומתחשבת בתקציב המדינה. הלוואי ששופטי בג"ץ היו מתערבים במערכת השיקולים שהביאה לקיצוץ הלא אחראי במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה. בטווח הרחוק לנו זה יעלה הרבה יותר. חג חנוכה שמח.