דו"ח טכנולוגי: ההאקרים מגיעים לסמארטפונים

צועדים עם הזמן

הדבר החיובי היחיד שאני מוכן לומר על האקרים – רומנטזיציה של פושעים מביאה לי את הסעיף - הוא שהם לא קופאים על שמריהם, ושמיד לאחר ההתפתחות הטכנולוגית האחרונה הם כבר מנסים לדפוק אותה, ומצליחים לעתים קרובות.

פעם המחשב האישי היה מוקד המידע של הפרט, והוא היה תחת התקפות בלתי פוסקות מצד האקרים - הן מצד מחוצ'קנים משועממים שנהנים לראות איך עמלם של אחרים נהרס והן מצד פושעים שניסו לבזוז מידע או כסף. יותר ויותר הסלולר החל למלא את התפקיד הזה, ובהתאם הוא הופך למטרה של יותר ויותר האקרים.

לפני כחודש נחשפה התולעת הראשונה הפוגענית באייפון (תולעת לא מזיקה ברובה, אם כי מציקה למדי, נחשפה עוד קודם). קדמו לכך התקפות על סימביאן, מערכת ההפעלה של נוקיה, שהובילו לכך שבעלי סלולרים רבים סבלו מגזלה בלי לדעת על כך. סביר להניח שזה יימשך, ובקצב מהיר יותר.

המשמעות, כמובן, היא שגם חברות האנטי וירוס – שמעצם טיבן פתוחות יותר לשיחה עם עיתונאים – נכנסות לתחום במלוא המרץ. RIM, יצרנית הבלקברי, כבר החלה להגן על המכשירים שלה – אבל רק על לקוחות עסקיים; אפל ממשיכה לטעון שאין שום בעיה. מומחה האבטחה ג'ף מוס אמר לאחרונה ש"אבטחה סלולרית היתה, עד לאחרונה, פתרון שמחפש בעיה" – אבל שהמצב משתנה במהירות, ושמכשיר ה-N97 שלו הותקף לאחרונה, אך ההתקפה נבלמה על ידי תוכנת ההגנה.

בקצרה, בזכות חסרי החיים והמאפיה המזרח אירופית, בקרוב ייגמר הכיף של שימוש חסר דאגות בסלולרי. תיהנו כל זמן שזה נמשך.

אה, ועוד עצה בקשר לשימוש בסלולרי....

כבו אותו

בישראל, כמו בארה"ב – ממנה כנראה העתקנו את האתוס הפרוטסטנטי על עבודה קשה – לא אוהבים לדבר על ההפרדה בין עבודה וחיים, אבל זו הבחנה קריטית לקיום האנושי. צריך לדעת מתי אתה לא בעבודה, ובמיוחד עכשיו, כשהטכנולוגיה הופכת את כולנו לנגישים תמיד.

הסופר אומברטו אקו התריע מפני הסכנה שבסלולרי, שמסוגל להפוך את האדם לעבד של מקום העבודה, כבר לפני שני עשורים כמעט. מחקר חדש שנעשה באוסטרליה קורא לעובדים האוסטרלים לכבות את הסלולר עם צאתם לחופשה, ומדגיש זאת במיוחד למנהלים.

73% מהאנשים שדיווחו על לחץ בחייהם, אמרו שהעבודה היא מוקד הלחץ העיקרי, וברוב המקרים הלחץ נבע מכך שהעבודה פלשה לחייהם הפרטיים. חופשות, מדגיש המחקר, ובמיוחד חופשות החגים – שבהן מוקדש רוב הזמן למשפחה – הן מצרך חיוני. מנהלים צריכים, אמרו החוקרים, להיערך לאפשרות שעובד לא יהיה זמין, ולא להטריד אותו. נציג איגודים אוסטרלי הגדיר את הבלקברי, הטלפון המקובל בעסקים שם, כ"שלשלאות" שכובלות את העובדים למקום עבודתם.

הגיע הזמן לשבור אותן.

מחאה תרבותית תקיפה

מכירים את סיימון קאוול? ודאי שאתם מכירים. הוא האיש שמאחורי הפורמט הבריטי של "כוכב נולד". הגרסה בארה"ב נקראת אליל אמריקאי, אמריקן איידול בלעז, והוא הוליד שורה של מוטציות ברחבי העולם, שמטרתן להחריב עדי יסוד את המוזיקה המקומית על ידי החלפת ביצועי מופת בזוועות חיות, כל זאת כדי לשלשל רווח נאה לקאוול, לכפיליו במדינות אחרות, ולתעשיית הסלולר.

שחלק ניכר מהאוכלוסיה המקומית בבריטניה מתעב את קאוול ואת מפעל בובות המוזיקה שלו. אי לכך ובהתאם לזאת, כמיליון בריטים התאגדו בפייסבוק כדי לגרום לו תבוסה. כמדי שנה, ההנחה היתה שהזוכה בתחרות הבריטית של קאוול – X Factor - יוביל ברשימת המצעדים לחג המולד. זה היה, כפי שכתב הגארדיאן, צפוי כמו תוצאות הבחירות בצפון קוריאה. אבל לא זה מה שקרה. השנה, בובת-קאוול – ברנש שיישכח ובצדק בתוך שנה בשם ג'ו מק'אלדרי – הובסה.

מה קרה? ובכן, ג'ון וטרייסי מורטר, מלונדון, החליטו שצריך לשים קץ לחילול רשימת השירים, וארגנו קבוצת מחאה בפייסבוק, שמטרתה לבחור את Killing in the Name הוותיק של Rage Against the Machine במקום הסכרין של קאוול. בשיטה הבריטית, המנצח נקבע על פי מספר הורדות שירים – הורדות בתשלום. התסכול מהזניית התרבות היה כה גדול באיים הבריטיים, עד שהמוחים הצליחו להביא יותר אנשים לשלם עבור שיר ותיק שכנראה כבר יש להם, והתוצאה היתה ששיר השנה חג המולד לשנת 2009 הוא Killing in the Name. מק'אלדרי הגיע למקום השני.

מק'אלדרי עצמו קיבל את התבוסה בחן: "משחק הוגן," אמר. קאוול היה אדיב פחות. הוא הגדיר את הקמפיין כ"מטופש" ויילל על כך שהוא מתמקד בו. אחר כך הוא התעשת והתקשר לברך את מורטר, אבל התגובה הראשונה היא שתשאר. קאוול הגדיר את הקמפיין, בנוסף, כ"ציני".

ואם תורשה לי נימה של ציניות, התגובה המקובלת על הקמפיין של מורטר היא שהרשת יכולה לשנות דברים, אם רק נרצה. אני חושב שהמקרה הזה מעיד יותר מכל על יכולתה של הרשת להסיח את הדעת. קשה מאוד לארגן מיליון בריטים לעשות משהו, שלא לדבר על לשלם עבור משהו, בעל משמעות. קל, כמסתבר, לגייס אותם לקמפיין – אם הוא בידורי במהותו.

ויקיליקס, הגרסה המקומית

דוגמא לצד האחר של הרשת, אתר נטול ציניות בדרך כלל, הוא וויקיליקס. הוא חלומו של כל לוחם בממסד: האתר מפרסם מסמכים מרשיעים, או סתם מסמכים שמציקים לרשויות, בלי לחשוף את זהותו של המדליף. בגרמניה הוא כבר נמצא על הכוונת של הרשויות.

הגל שעובר על הרשת לאחרונה – בעיקר כתוצאה מפרכוסי העיתונות הישנה – הוא לוקאליות. אנשים, עולה הסברה המשונה, ישלמו לא על תוכן כללי אלא על תוכן מקומי. מי שיוציא אתר שיתאר את הלהקה המרעישה של בן השכן ממול, לא מי שיכתוב על העווית האחרונה בפרשת גלעד שליט, הוא זה שיצליח למכור. תזה מעניינת, שנבחנת על ידי מגוון כלי תקשורת, מהניו יורק טיימס ומטה, אבל עד כה היא לא הוכיחה את עצמה.

ויקיליקס החליט, כמסתבר, לקפוץ על העגלה המקומונית. דובר האתר, דניאל שמיט, אמר ש"סוכנות המודיעין של העם", כפי שהיא מכונה, צריך להתחיל ולהתמקד בקהילות מקומיות. האתר ביקש מענק של 532 אלף דולר מקרן שוחרת טוב כדי להרחיב את פעולותיו לזירה המקומית: הוא רוצה שאתרי עיתונים מקומיים יפרסמו קישור אליו – קישור אנונימי ובטוח – שבאמצעותו יוכלו גם עובדי עירייה ממורמרים, לא רק פקידי ביטחון לאומי מתוסכלים, לחלוק את מררתם עם הציבור. לדברי שמיט, לפעולה כזו תהיה השפעה ישירה על חייהם של אנשים בקהילות מקומיות.

יש לקוות שהוא צודק. מצד שני, מספר הפקידים ברמה הלאומית שיכולים להדליף לו מסמך גדול יחסית, כך שאפשר לדבר על אנונימיות. מה מספרם של פקידי עירייה שנחשפו למסמך מרשיע? כנראה קטן משמעותית, מה שאומר שהאנונימיות שוויקיליקס מתפאר בה תהיה מגן רעוע יחסית. נראה.

קצרצרים

צרפת לא מוכנה לקבל בשתיקה את הביזה התרבותית שמבצעת בה גוגל. בית משפט צרפתי פסק לאחרונה שגוגל חייבת להפסיק לסרוק ספרים ללא רשות בעליהם ולשלם קנס בשל הסריקה, אבל הצרפתים לא מסתפקים בכך. קבוצה של חברות צרפתיות, בסיוע ממשלתי, הכריזה שהיא בחנה את מאמצי הסריקה של גוגל – ושהיא מסוגלת להשיג תוצאות טובות יותר. נקווה שזה יהיה מוצלח יותר מיורופיאנה.

האם נבלי הקומיקס מצפון קוריאה היכו שנית? לא, קים יונג איל עוד לא הפך בפומבי לרובוטריק, אבל שירותי הביטחון של דרום קוריאה בודקים חשדות שהאקרים צפון קוריאנים פרצו למחשבי הצבא הדרום קוריאני וגנבו ממנו את תוכניות ההגנה המשותפות לו ולצבא ארצות הברית. איך, לעזאזל, מצליחים טיפוסים מורעבים למחצה מהמקום המפגר ביותר עלי אדמות לפרוץ את ההגנות של אחת המדינות היותר מתקדמות טכנולוגית – לזה עוד לא נמצאה תשובה.

לינקדין, הרשת החברתית המשעממת משהו – היא למעשה תחליף ל-old boys network הישן והרע – אינה מסתפקת בכך שחברים בה האנשים המרוויחים ביותר ובהתאם היא יכולה לגבות סכומים מזעזעים עבור פרסומות: היא השיקה בנובמבר פיצ'ר, שמיועד לחברות המחפשות עובדים, ועבורו היא גובה דמי שימוש. יצוין כי לינקדין החלה לגבות תשלום עבור חשבונות "מתקדמים" כבר ב-2005.

האם הגלגל מתחיל להסתובב כנגד פייסבוק? הניו יורק טיימס מדווח על תופעה גדלה והולכת – אם כי עדיין שולית ביחס למספר המשתמשים הכולל של הרשת החברתית – של אנשים המנתקים את עצמם מבזבוז הזמן הקולוסאלי (עשר מיליארד דקות מדי יום מאבד המין האנושי על ההבל הצוקרברגי) שהיא מייצגת. יותר ויותר אנשים מתייחסים לפייסבוק כאל התמכרות, ומגיבים בהתאם. רק כדי להכניס דברים לפרופורציה, לפייסבוק יש 350 מיליון משתמשים. אף אחד לא מעז, עדיין, לטעון שיש ולו מיליון אחד של מתנתקים.

נוסטלגיטק: היום לפני 111 שנים גילו בני הזוג מארי ופייר קירי את קיומו של הרדיום. זמן קצר לאחר מכן הם התחילו לגלות, אישית, את תכונותיו; לימים תהרוג החשיפה הבלתי פוסקת לקרינה את מארי. קודם לכן, הצליחו בני הזוג לבודד את הפולוניום, יסוד רדיואקטיבי אחר, שלו קראו על שם מולדתה של מארי. בני הזוג הפכו לאגדה מדעית – לא רק בגלל פרס הנובל שחלקו עם מדען אחר, או פרס הנובל של מארי ב-1911, בכימיה דווקא – בין השאר משום שסיכנו את עצמם למען המדע. כקוריוז, ראוי לציין שבתחילת המאה ה-20 היתה אופנה – קצרה, למרבה המזל – של חפצי זכוכית שהכילו אוראניום, שנתן לזכוכית צבע ייחודי וזרח בחושך. תמונות אפשר לראות כאן.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"