ביום שאחרי ועידת קופנהגן

ועידת האקלים העולמית 2009 בקופנהגן מאחורינו וקהילת העולם ממשיכה להתמודד עם המציאות שמכתיבים שינויי האקלים.

הדו"ח הרביעי של הפאנל הבינלאומי לשינויי אקלים קובע, כי פליטות גזי החממה עלו בכ-70% בין השנים 1970 ל-2004. במידה שמדינות העולם ימשיכו בקווי המדיניות הנהוגים היום בתחום, יעלו פליטות גזי החממה בשיעור נוסף של 25%-90% עד שנת 2030, לעומת נתוני שנת 2000.

אמנת קיוטו סיפקה פלטפורמה חיונית לשיתוף פעולה בינלאומי וקביעת קווי מדיניות, אולם כשלה בהפעלת לחצים להורדת רמת הפליטות. על הסכם אפקטיבי לכלול התחייבויות לשיפורי נצילות בתחנות פחם קיימות או אלו שבהקמה, לכלול הקשר לדיונים הכלכליים בין סין לארה"ב, ולהתייחס לשערי חליפין ומאזן מסחרי.

אם שוקי הפחמן אמורים לקחת חלק בהשקעה הנדרשת לפיתוח טכנולוגיות יעילות להפחתת פחמן, יש להטיל עליהם מסגרות תקנים, קודם כל. מסגרות אלו אמורות גם ליצור ודאות מחיר לטווח הארוך עבור המשקיעים בפיתוח טכנולוגיות דלות פחמן, וזאת באמצעות חוזים עתידיים בגיבוי הממשלות או האו"ם, והסרת מכשולי שוק על השקעות בטכנולוגיות דלות פחמן.

פתרון מעשי לבעיה צריך לכלול את שלושת התנאים הבאים:

 

1. החלפת המודל של אמנת קיוטו במודל שמתחשב בנקודת הפתיחה של כל מדינה, כמו גם יעד התחממות מרבית המוסכם על כלל הקהילה העולמית.

2. יישום פתרונות ייעודיים עבור תעשיות החשמל, הפלדה, המלט והאלומיניום, לצורך יישום קווי מדיניות אפקטיביים עבור סקטורים תעשייתיים אשר אחראים ליותר ממחצית כמות גזי החממה קשורי האנרגיה. המסגרת צריכה לכלול התחייבויות סקטוריאליות על השקעות בטכנולוגיות, פליטות גזים או רמות פליטה נמוכה.

3. פתרון יעיל לשינויי האקלים יתמקד בצד הביקוש, כיוון שחלק ניכר מתשומת הלב העולמית הופנתה עד כה לפתרונות בצד ההיצע. פתרונות כאלה יתמקדו בהפחתת רמות הצריכה והפסולת מחד, ומאידך בהגדלת נצילות האנרגיה על ידי כלי רכב ומכשירים הקשורים לייצור חשמל מפחם, איסוף ואחסון פחמן, רשתות חשמל חכמות, רמות פליטה עירוניות ותחבורה.

אם התקווה היא שוועידת קופנהגן אכן תוביל לפיתוח מסגרת מעשית להתמודדות עם שינויי האקלים, הרי שברמה הגבוהה ביותר תהיה מסגרת זו תלויה בקיום יעד ברור לגבי רמת ההתחממות המרבית המותרת. לפיכך על מסגרת המדיניות המעשית לכלול את העקרונות הבאים:

• צורת הסכם - קביעת יעד ברור עבור רמת ההתחממות המרבית המותרת. יש להתוות יעדים וקווי מדיניות הנבדלים זה מזה על בסיס מאפייני פליטות לאומיים, עושר המדינה ורמת מעשיות הפתרונות והיעדים.

• הגדרת יעדים - חשוב לתעדף יעדים למדינות ומגזרי התעשייה השונים, על סמך מידת הדחיפות והמעשיות של הפעולה הנדרשת. יש צורך בהגדרת יעדים מחדש על מנת לחדד אותם לאורך הזמן בהתאם לסיכונים משתנים או רמת הפליטה.

• יצירת תמריצים - השתתפותן בהסכם של המדינות המובילות בשיעורי פליטה, הכרחית להתקדמות. זאת מאחר ויותר מ-70% מהפליטות בעולם מבעירת דלקי מאובנים, מגיעות מחמש מדינות האיחוד האירופי. בנוסף, יש צורך בתמריצים על תוצאות חיוביות מוכחות על מנת לעודד השתתפות, וזאת מעבר למניעת ביקורת שלילית ממדינות העולם, למשל - הזרמת הון למטרות פיתוח וקביעת שערי חליפין.

• מעקב ועמידה בתקנים - מערכת דיווח וניטור אקלים עולמית לבדיקת שיעורי פליטה וריכוזי גז חממה באוויר ובים, המשתמשת בנתונים אמינים ומקובלים על העולם.

גישה פרקטית של קביעת יעדים מותאמי מדינות וסקטורים מחד, ושל אכיפה ועמידה בתקנים מאידך, היא רכיב חיוני ביצירתו של מנגנון פרו אקטיבי להגדרה מחדש של יעדים. מנגנון כזה אמנם יהיה בתחילתו התנדבותי ויישען על דיווח ציבורי, אולם בהדרגה יתהדקו הכללים ויתכווננו כך שתהיה לגיטימציה גם להפעלת סנקציות.

הכותב הוא מנכ"ל אקסנצ'ר ישראל