סינדרום תל אביב

המפגש השנתי של דן אנד ברדסטריט הוא מדד הזחיחות של קהילת העסקים הישראלית. לפני שנה היתה חמיצות באוויר. השנה הסומק חזר ללחיים. למתבונן מהצד הם נראו צוהלים־מדי, נטולי דאגה, זחוחים.

השווקים מספקים הסבר חלקי לאופוריה. לדאו ג'ונס דרושים יותר מ-30 אחוזים כדי לחזור לשיאו ביולי 2007. ניקיי ייאלץ לטפס עוד כ-70 אחוזים. ואילו ת"א 25 כבר חוזר לשיא הלוהט שלו מאוקטובר 2007, והכפיל את עצמו מאז נקודת השפל בנובמבר 2008. גאווה ישראלית. אז מה הפלא שהאורחים של ראובן קובנט שמחים?

הקפאת בנייה? סתם ניג'וס

באותה שעה של שמחת חיים, ביום ראשון בערב, התריע שגריר ישראל בוושינגטון מייקל אורן שהיחסים בין ארצות הברית לישראל נקלעו למשבר בממדים היסטוריים, המשבר החמור ביותר מאז איומו של ד"ר הנרי קיסינג'ר "להעריך מחדש" את היחסים ב-1975. ובכל זאת, ריח המשבר לא ריחף בחלל המבושם. המילים "ג'ו ביידן" או "רמת שלמה" לא היו בסמול טוק ולא קלקלו את הנאומים החגיגיים.

אנשי העסקים התל אביביים עוקבים באדישות אחרי העימות המסלים בין וושינגטון וירושלים. נדמה להם שכל הניג'וס הזה של הקפאת הבנייה שייך ליחסים המוזרים בין אלי ישי, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו, והוא בכלל לא רלבנטי לעסקים שלהם ולחיים שלהם.

טייקונים גלובליים, המנתחים בידענות מרשימה את היחסים של ברק אובמה עם הבנקאים של וול סטריט, נרתעים בגועל מהשאלה על המשבר בין אובמה לנתניהו. עזוב אותי מפוליטיקה, אומר הגלובלי עם הוויסקי, זה לא ענייני.

מגדלים באוויר, סכסוך מתחת לאף

זה לא חדש, ובכל זאת מפתיע בעוצמתו: תל אביב חיה כאילו היא מנותקת מהמזרח התיכון. מעת לעת היא חוטפת הלם כשהמזרח התיכון פולש לחייה, ומיד חוזרת לחייה הבועתיים. טילים עיראקיים במלחמת המפרץ, פיגועי התאבדות בשנות התשעים ובאינתיפדה השנייה, איומים של נסראללה במלחמת לבנון השנייה, ואפילו איומי הפצצה האיראנית - כל אלה לא יכולים להדחקה הפתולוגית, שאפשר כבר לתייג כ"סינדרום תל אביב".

מוזר: סינדרום תל אביב לא מאפיין רק צעירים הורמונליים אלא גם אנשי עסקים ומנהלים, המצטיינים ביזמות חובקת עולם. הם יודעים לזהות הזדמנויות פז בשווקים פיננסיים ובנדל"ן מניב מציריך עד מיאמי, פותחים שערים בדרום סין ובורחים בזמן ממזרח אירופה (טוב, לא כולם), אבל, משום מה, הם לא מבחינים שהמגדלים מנופחי המחיר שלהם בתל אביב תקועים בלב הסכסוך במזרח התיכון.

המסיבה בעיצומה, ת"א-25 בשמים, קצת לא נעים לקלקל, אבל מישהו צריך להזכיר לקהילת העסקים התל אביבית את המובן מאליו: הסכסוך הישראלי־ערבי הוא מר מדי ומסוכן מדי ואי אפשר להשאיר אותו בידיים העצבניות של הפוליטיקאים הירושלמים שמתלהבים מאש. אם לא תעשו משהו, אם תדאגו רק לעסקים שלכם ותתנכרו למדינה שעוטפת אותם, גם אתם תישרפו כשהמזרח התיכון יעלה בלהבות.