הונאת הסאב-פריים

בחודש פברואר 2007 ישבו יחדיו פאבריס טורה ומנהל קרן גידור אלמוני (ג'ון פולסון, שבינתיים הפך לאגדה בעולם הפיננסים) כדי להמציא מכשיר פיננסי מורכב העונה לשם Abacus.

ה-Abacus הוא מכשיר CDO סינטטי (Synthetic Collateralized Debt Obligation). בתוך אותו מכשיר CDO שנקרא Abacus 2007 AC-1 היו 'ארוזות' משכנתאות בדירוגים שונים, חלקן היו משכנתאות ללווי סאב-פריים שזכו לדירוגים מהגבוהים ביותר בסוכנויות הדירוג המכובדות של וול סטריט. כולם האמינו שמכשירים אלה הם השקעות לגיטימיות - ולא שיערו כי אותן הלוואות סאב פריים יביאו על העולם את המשבר הפיננסי הנוכחי. כולם חוץ מפולסון האלמוני, שבחר להמר נגד אותם מכשירים באמצעות קרנות הגידור שלו.

בשלהי 2008 דורגו המכשירים על ידי סוכנויות הדירוג קרוב יותר ל-'CCC' או במילים אחרות: אג"ח זבל. מי שרכש אותם רשם הפסדי עתק, חלקם על הנייר וחלק גדול בפועל. מי שהרוויח היה לא אחר מאשר פולסון, שהימר על קריסתו של המכשיר. כעת טוענת רשות ניירות ערך בארה"ב כי גולדמן זאקס ופולסון חטאו כאשר לא עידכנו את המשקיעים שרכשו  מכשירים פיננסיים "מכובדים" כי אותה היד שמוכרת את המכשירים - הימרה ביד השנייה כי מכשירים אלה יקרסו.

אך האם היו המשקיעים שבחרו לקנות את אותם מוצרים פיננסיים חוזרים בהם אם היו יודעים שגולדמן זאקס ופולסון מהמרים נגדם? הימור נגד המדד אינו מהלך חריג בשוק ההון. על כל מכשיר שמהמר כי מדד יעלה, קיים מכשיר נגדי המהמר כי המדד יירד. על כל אופציית "קול" יש גם "פוט" ועל כל לונג יש שורט. כשפעיל בשוק ההון רוכש נייר ערך הוא אינו יודע מי מוכר לו אותו, והוא גם לא יודע מי מהמר נגדו.

האם היתה חשיבות למתן גילוי כי פולסון הוא זה שנותן את ההימור הנגדי? בשנת 2007 ג'ון פולסון היה מנהל קרן גידור אלמוני בוול סטריט, כמעט ולא היה לו קרדיט כמשקיע בעל השפעה. רק אחרי שצבר הון של 32 מיליארד דולר בקרנות הגידור שהוא מנהל, וקרדיט של הסוחר הגדול בעולם, הגיע פולסון למצב בו ספק אם יש משקיעים בוול סטריט שיסכימו להמר נגדו.

בתביעה של רשות ניירות ערך בארה"ב אולי יש הצדקה, אבל מסתתר בה ניסיון לפטור את המשקיעים מהאחריות לאמידת הסיכונים שמייצר נייר הערך שאותו הם רכשו.

לראייה, דויטשה בנק למשל, נמנע במהלך ה'רוד שואו' של גולדמן זאקס לרכוש מאותם ניירות בטענה שהוא אינו משקיע במכשירים בהם אין גוף חיצוני הבוחר את ניירות הערך מהם הוא מורכב.

זה מביא אותנו להאשמה השנייה של ה-SEC שהיא אולי בעלת תוקף ויותר רלוונטית, אך נראה שיהיה קשה יותר להוכיח אותה: גולדמן זאקס בחר בכוונה ניירות ערך שהעריך שייכנסו לחדלות פירעון על מנת לכלול אותם במכשירים הפיננסיים ששיווק ללקוחותיו. 

בין אם תוכח האשמה ובין אם לא, שמו של גולדמן זאקס הוכתם והמוניטין שלו כגוף פיננסי נפגע. גם ג'ון פולסון לא יוצא טוב מהסיפור הזה, שקושר שוב את שמה של וול סטריט עם תאוות בצע משולחת רסן, ולא עם ביצוע השקעות שקולות בצורה תקינה ושקופה.