הכירו: חברת כח האדם הרווחית בישראל

"אני מרשה לעצמי להיות חוצפן. למרות דמי הניהול, אין תוצאות כאלה לאף חברת מגבונים בעולם" - את המשפט הזה השמיע יו"ר חברת על בד אמנון ברודי, כאשר נשאל על דמי הניהול הגבוהים בסכום של 21 מיליון שקל, שאותם משך בעל השליטה בחברה, המושב השיתופי משואות יצחק, בשנת 2009. מיותר לציין כי ברודי עצמו חבר באותו מושב.

ברודי הסביר את דמי הניהול הגבוהים באומרו כי "יש חברות אחרות שבהן התגמול מגיע בדמות שכר עבודה לעובדי המושב, אבל כאן השכר נמוך בכל קנה מידה. עם תוצאות כאלה, תאר לך אילו בונוסים היינו מקבלים כמנהלים של חברה פרטית שאינה בבעלות המושב".

ברודי צודק, לפחות בחלק מדבריו. חברת עלבד אכן הציגה תוצאות מרשימות בשנת 2009, ואולי אף חשוב מכך: מאז הנפקתה בסוף שנת 1993 היא הצליחה לרשום הישגים מרשימים בזכות ההנהלה הבכירה שבראשה עומד ברודי.

אם בשנת 1994 עמדו הכנסותיה של על בד על 50 מיליון שקל, הרווח הנקי על 1.5 מיליון שקל וההון עצמי על קצת יותר מ־40 מיליון שקל (הון שרובו נבע מההנפקה של החברה) - הרי שבשנת 2009 זינקו ההכנסות ליותר מ־740 מיליון שקל, הרווח הנקי הסתכם ב־57 מיליון שקל וההון העצמי הגיע ל־316 מיליון שקל. אכן, יצרנית המגבונים בהחלט עברה דרך מרשימה.

אולם, למרות ההישגים המרשימים, היכולת והכישרון המוכחים של הנהלת החברה, סביר להניח שעלבד לא היתה יכולה להגיע להישגים הללו ללא גורם מהותי שתרם רבות להפיכתה מחברה קטנה לחברה בינלאומית מצליחה. גורם זה הוא לא אחר מאשר שוק ההון, או ליתר דיוק השותפים של מושב משואות יצחק, בעלי המניות מהציבור.

בשנת 1993 אפשרו שותפים אלה לחברה להגדיל את הונה העצמי מפחות מ־8 מיליון שקל טרם ההנפקה ליותר מ־40 מיליון שקל לאחר

ההנפקה. השותפים מקרב הציבור נתנו לחברה את היכולת הפיננסית לרכוש מכונות, ציוד וחברות לאורך השנים, כדי להרחיב את העסקים שהיא מנהלת.

אותו ציבור חזר בשנת 1999 והזרים כסף לחברה באמצעות הנפקת הזכויות שביצעה עלבד. כמו כן, גם מכירת המניות הרדומות בשנת 2010, שהיוו יותר מ־10% מהון החברה, בסכום של 56 מיליון שקל, ניתנת להגדרה כמעין גיוס הון מהציבור.

לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הגיוסים הללו מהציבור, שבאמצעותם החברה אף יכלה להגדיל את המימון הבנקאי, העניקו לה את היכולת הפיננסית לצמוח בקצבים המרשימים שהיא צמחה ולרשום רווחים גבוהים. בעוד שעל הישגי החברה קשה להתווכח (בייחוד בשל העובדה שהמתחרות העיקריות שלה אינן מפרסמות תוצאות פיננסיות שניתנות להשוואה לאלו של על בד), הרי שעל מנגנון התגמול למושב משואות יצחק ניתן להתייחס, ואף צריך.

כפי שנכתב, מושב משואות יצחק נהנה בשנת 2009 מדמי ניהול של 21 מיליון שקל. דמי ניהול אלו הם למעשה חלק מהסכם כוח האדם שנחתם בין המושב לבין החברה בשנת 1993, טרם הנפקתה.

רף הרווחים שנקבע כבר לא רלבנטי

הסכם כוח האדם הגדיר את המשרות בחברה שאותן רשאים חברי המושב לאייש, ואת התשלום שישולם למושב בגינן. הסכם זה גם כלל סעיף שקבע כי המושב יהיה זכאי למענק שנתי בגובה 25% מרווחי החברה לפני מס הגבוהים מ־6.5 מיליון שקל, כאשר רף זה משתנה בצמוד למדד, כך שבשנת 2009 עמד על כ־13 מיליון שקל. למעשה, 21 מיליון השקלים שקיבל המושב עבור שנת 2009 נובעים מסעיף זה.

בעוד שרף הרווחים הנ"ל נראה שאפתני טרם ההנפקה, הרי שכיום הוא נמוך מאוד, ואינו רלבנטי. כך, לדוגמה, הרווח השנתי לפני מס ואחרי המענק הסתכם בשנת 2009 בכ־76 מיליון שקל.

כאשר מביטים על השיעור הגבוה של המענק (25%), על הסכום האבסולוטי שלו (21 מיליון שקל) ועל העובדה כי הרף הנ"ל נקבע לפני שנים רבות, טרם גיוסי ההון של החברה, קשה שלא להגיע למסקנה כי מדובר בהסכם דרקוני, אשר פוער פער מהותי בין מצב בעלי המניות מהציבור לבין מצבו של בעל השליטה בחברה. כפי שניתן ללמוד מגרף העמודות המצורף לכתבה, מענקים אלו הצטברו בעשור האחרון לסכום מהותי של יותר מ־90 מיליון שקל.

אך מה לגבי טענות ברודי בעניין שכר עובדי המושב הנמוך ומנגנוני התגמול הנמוכים למנהלים בעלבד בהשוואה לחברות אחרות? האם יש בהן ממש? כדי לענות על שאלה זו, מצורפים בטבלה נתונים השוואתיים של החברות הציבוריות בישראל העוסקות בייצור בד לא ארוג.

אמנם חברת עלבד שונה מהחברות האחרות המופיעות בטבלה, מכיוון שהיא מייצרת גם את המוצר הסופי, ולא רק את הבד המשמש כחומר גלם, אך מכיוון שמדובר בתעשייה שבה הבד מהווה רכיב מהותי מעלות הייצור, ההשוואה לגיטימית בעיניי.

רק 3.5% מעובדי החברה הם חברי מושב

ראשית, אציין עובדה מהותית, שעשויה להמחיש מדוע מנגנון התגמול מוגזם. חברת עלבד מעסיקה כיום יותר מ־830 עובדים קבועים ברחבי העולם, מתוכם רק 29 הם חברי מושב, ומאותם חברים רק שלושה מתפקדים כחברי הנהלה.

בעוד שעובדי המושב מהווים רק 3.5% מכוח העבודה של החברה, המושב זכה לשכר ודמי ניהול בגין אותו כוח אדם בסכום השווה ל־20% מהוצאות השכר ודמי הניהול שניתנו בשנת 2009 לכלל עובדי החברה. כפי שניתן ללמוד מהטבלה המוצגת כאן, בחברת עלבד שיעור הוצאות ההנהלה מסך ההכנסות גבוה מאשר ביתר החברות, והוא עמד על יותר מ־7% מההכנסות, וזאת לעומת פחות מ־4% אצל החברות האחרות

בשנת 2009.

דרך אגב, כאשר מנטרלים את דמי הניהול, שיעור הוצאות ההנהלה יורד באופן בלתי מפתיע לקצת יותר מ־4%. נוסף על כך, ניתן לראות כי הוצאות השכר ודמי הניהול בעלבד היוו בשנת 2009 כ־20% מסך ההוצאות בחברה לעומת כ־12.5% בממוצע בלבד אצל החברות האחרות. היינו מצפים אמנם כי שיעור זה יהיה גבוה מאשר בחברות האחרות, עקב השוני באופי הפעילות, אך ההפרש נראה מוגזם.

ומה בנוגע לתשלום שלו זכאי המושב בגין חברי ההנהלה בעל בד, שהנם חברי מושב? האם הוא נמוך בהשוואה לחברות האחרות? מהטבלה המרכזת את הנתונים השוואתיים לשנת 2009 ניתן להגיע לשתי מסקנות עיקריות. ראשית, השכר בעלבד אינו שונה בצורה מהותית בין עובד שהנו חבר מושב לבין עובד שאינו חבר מושב. המסקנה השנייה היא כי אכן ניתן לטעון כי שכר הבכירים בעל בד נמוך במידת מה לעומת החברות האחרות, אך לא באופן ניכר.

בהקשר זה יש לציין כי לא מספיק להשוות את נתוני שנת 2009 בלבד, מכיוון שיש חברות אשר בהן ניתנו בעבר אופציות לבכירים, אשר ההוצאה עבורן נרשמה בשנים שעברו, ולעתים היא עשויה להסתכם בכמה מיליוני שקלים לעובד.

גם מס הכנסה לא מרוצה מההסכם

מהתבוננות בתגמול ההיסטורי שניתן בקרב החברות האחרות אפשר להגיע למסקנה כי לעובדים הבכירים בעלבד אכן מגיע במצטבר קצת יותר, אך בוודאי לא 21 מיליון שקל, אלא כמה מיליוני שקלים בודדים במצטבר בכל שנה. שותף נוסף שכנראה חש מקופח מהסכם הניהול של עלבד הוא השותף הממשלתי, או ליתר דיוק, מס הכנסה.

כפי שהחברה מפרטת בדו"חותיה, כבר בשנת 2006 היא קיבלה הודעה מנציבות מס הכנסה, שלפיה היא נדרשת לשלם סכום שעומד כיום על 16 מיליון שקל, וזאת עקב אי־הכרת הנציבות בתשלומי דמי הניהול ששולמו בשנים 1999–2002 כהוצאה לצורכי מס. סוגיה זו עומדת כיום בדיון בבית המשפט, לאחר שעלבד ערערה על דרישה זו. קבלת עמדת נציבות מס הכנסה על ידי בית המשפט עלולה להגדיל את הוצאות המס של החברה בעתיד בגין אותם דמי ניהול.

מהתחזיות האופטימיות שהעניקה החברה בעניין הכנסותיה העתידיות ניתן להסיק כי לא מן הנמנע שגם בשנים הבאות יהיה זכאי המושב לדמי ניהול משמעותיים, אשר ישמרו את הפער בין בעלי המניות מהציבור לבין המושב.

לתפיסתי, עקב חוסר המידתיות של הסכם זה, ובשל התמורות הרבות שחלו בחברה לאורך השנים, על דירקטוריון החברה לפתוח במשא ומתן מול מושב משואות יצחק כדי לשנות את הסכם דמי הניהול.

על ההסכם המתוקן לכלול רף גבוה יותר, שיעור נמוך יותר למענק, תקרה מוגדרת לגובה המענק ומועד סיום ברור של ההסכם. צעד כזה, אשר יביא את דמי הניהול לגובה הגיוני, יהיה לטובת החברה, ועשוי להביא באופן מיידי להעלאת שווייה, לטובת כלל בעלי המניות.

חקיקה שתחזק את בעלי מניות המיעוט

אסיים בדעה אישית אשר התגבשה אצלי בתקופה אחרונה, בעקבות הסכמים מוגזמים שנחתמו בין חברות לבין בעל השליטה בהן, הסכמים שבעלי מניות המיעוט נותרים חסרי יכולת תגובה מולם.

לתפיסתי, יש לעגן באמצעות חקיקה את החובה להביא לפחות אחת לשלוש שנים כל הסכם בין בעל השליטה לבין החברה לאישור בעלי מניות המיעוט, ולא כפי שקורה כיום, כאשר ישנם הסכמים ארוכים מאוד, אשר מתחדשים באופן אוטומטי על ידי החברה ובעל השליטה, וכלל אינם מגיעים לכדי הצבעה בקרב בעלי מניות מיעוט אחת לתקופה. חקיקה שכזו עשויה למנוע מצבים של "עושק" המיעוט לאורך זמן.

הכותב הוא מנכ"ל מילניום ניהול תיקי השקעות. האמור אינו בגדר ייעוץ או המלצה לרכישת ני"ע. מילניום עשויה להחזיק בני"ע שהוזכרו בכתבה זו