הון אנושי: החוג למדעי האגו

פתיחת כנס ארגון בוגרי הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב אמרה מנחת האירוע, אילנה דיין, בוגרת הפקולטה ומיוזמי האירוע: "אף שההישגים האקדמיים של הפקולטה בתל אביב טובים מאלה של הפקולטה בירושלים, תמיד יהיו תל־אביבים עם רגשי נחיתות". אבל ארגון בוגרי הפקולטה התל־אביבית נועד ליצור נטוורקינג בין הבוגרים המוצלחים של הפקולטה, משהו בסגנון בוגרי הרווארד, ולא ניכר שבאי הערב, פיגורות משפטיות ועסקיות ידועות, סובלים מרגשי נחיתות.

אילנה דיין. רגשי נחיתות | צילום: אוראל כהן

תחת זאת, הם הפליגו בזיכרונות. בני קרייתי ודרורית ורטהיים, למשל, הכירו על ספסל הלימודים: "בזמן האוניברסיטה גרנו יחד חצי שנה, ואז נפרדנו ל־30 שנה, ואחרי זה חזרנו", סיפרה ורטהיים, וקרייתי הוסיף: "עכשיו חזרתי להיות סטודנט. אני משלים דוקטורט פה באוניברסיטה".

אבי פישר לא חסך במחמאות: "אני חושב שרק מאוניברסיטת תל אביב אפשר היה לצאת עם פרקטיקה עסקית. תראה כמה אנשי עסקים יצאו מפה, אנשים שמובילים את המדינה". פישר אמנם היה אחד ממארגני המפגש, אבל השותף שלו נוחי דנקנר, ללא ספק אחד המובילים, לא בא לחלוק כבוד למוסד שלימד אותו לקרוא חוזים.

גאוות היחידה ניכרה היטב. עו"ד משה שקל בישר באופן חד־משמעי: "אני לא אקבל מישהו להתמחות אם הוא לא מאוניברסיטת תל אביב. כל המתמחים אצלי הם רק מפה". כששאלתי אותו מה לגבי המרכז הבינתחומי, הוא אמר: "אין מה להשוות בין רייכמן לתל אביב, זה מרחק של שמים וארץ". עו"ד חנינא ברנדס גילה שרשמית הוא בכלל בוגר של האוניברסיטה העברית, שכן בתחילת הדרך החוג בתל אביב היה רק שלוחה של החוג בירושלים, אבל "הם מחשיבים אותי כבוגר האוניברסיטה הזאת".

צבי האוזר | צילום: אוראל כהן

היו גם בוגרים מסויגים. שאלתי את חנן מלצר, שופט בית המשפט העליון, איזו אוניברסיטה לדעתו היא הטובה ביותר בארץ. "אני לא רוצה להסתבך עם אף אחד", התחמק בדיפלומטיות, "מה אני אגיד לך? למה לעשות השוואות". אמרתי שמקובל להיות פטריוט של האוניברסיטה שממנה יצאת, והוא ענה: "גם אם יצאתי מהאוניברסיטה הזאת אני לא מחויב לה".

התפלאתי לגלות שדוד פורר, מבעלי ניאופרם, גם הוא עורך דין בוגר הפקולטה. "כן, סיימתי את לימודיי פה", הודה, "אבל את הבן שלי שלחתי ללמוד בחו"ל". ועו"ד רון גזית אמר: "אני מעדיף לעבוד עם בוגרי האוניברסיטה העברית. הם צנועים יותר ולא שחצנים כמו התל־אביבים. יש להם גישה יותר קורקטית ומעשית, אך עם זאת הם מעמיקים. קיבלתי פה כיסאות שמורים, וחיפשתי להביא איתי מישהו מהמשרד שלי. לא מצאתי, אז הבאתי בוגרת ירושלמית".

אחר כך נכנסו כולם לאולם, לשמוע את הנואמים שטפחו לעצמם ולפקולטה שלהם על האגו. הבולטים שבהם היו שר החינוך גדעון סער, שסיפר איך הוא וצבי האוזר, מזכיר הממשלה שישב בקהל, למדו יחד בפקולטה והיו אנשי הספסלים האחוריים. "היינו כמו הזקנים מהחבובות", אמר שר החינוך, וחיוך של ילד שובב נמתח על פניו.

ובסוף את ההבדל הגדול בין הירושלמים לתל־אביבים היטיב לסכם יורם דנציגר, שנשאל על השינוי שהתחולל בחייו אחרי שהתמנה לשופט בית המשפט העליון. "השינוי הראשון", אמר, "הוא שאני צריך לקום כל יום מוקדם ולעלות לעיר הקרירה וההררית הזאת, ירושלים. והשינוי השני הוא שאת ארוחות הצהריים שלי אני צריך לחמם במיקרו בלשכה, במקום לאכול במסעדות של תל אביב". אולי רק בשביל זה כדאי ללמוד בפקולטה בתל אביב.