דרוש: שר אוצר במשרה מלאה

דברים שרואים מהחלון של סטנלי פישר לא רואים מהחלון של יובל שטייניץ, ולא רק מפני שהנגיד יושב בקומה השביעית והשר מסתפק בראשונה. כשהשר מוציא את ראשו מהחלון הוא רואה את ים הביורוקרטיה - שלא לומר אוקיינוס עמוק וסוער - בעוד פישר לא רואה אף אחד ושום דבר.

וכך, בעוד שר האוצר כורע תחת מסלול הייסורים שמעבירים אותו חבריו לממשלה, בוועדת הכספים ובמליאת הכנסת, הנגיד נהנה מעצמאות כמעט מוחלטת לקבל החלטה, להכריז עליה ולבצע אותה בתוך כמה ימים. ומה שנראה מקרי וחד־פעמי הפך בשנתיים האחרונות (כולל בקדנציה של הממשלה הקודמת) לשיטה ולהתערבות שלא היתה כמותה כמעט במדיניות המאקרו־כלכלית, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם.

בנק ישראל לא מחכה לאוצר

הנה רק כמה דוגמאות שיסברו את האוזן: משרד האוצר חשב איך לעזור ליצוא הישראלי מול משבר המטבע. באוצר התלבטו, חשבו והעלו רעיונות שונים, ואז גילו שהנגיד כבר החל לרכוש דולרים כדי להעלות את שער המטבע. אחר כך התלבטו באוצר כיצד לסייע לחברות שהנפיקו אג"ח לנוכח השוק הקורס. הפקידים הציעו קרנות מנוף, רבו עם הכנסת על דרך פעולתן ואחרי שהקימו אותן החליטו שנכון יותר לתת ערבויות מדינה שאיש לא לקח. ובתווך יצא פישר ורכש אג"ח ממשלתיות כדי לסייע לשוק להתאושש. כך גם בנושא קבוצות הרכישה, והדוגמה הטרייה ביותר היא כמובן זו של הטיפול בבועת הנדל"ן המתהווה.

והדברים לא נגמרים כאן, אלא ממשיכים גם בכל הקשור למשקל הסגולי של כל אחד מהאישים בקבלת ההחלטות הכלכליות. כך, למשל, בהחלטה להעלות את שכר המינימום ל־4,600 שקל. ועדת השרים לחקיקה קיבלה את הצעתו של עמיר פרץ למרות התנגדותו הגורפת של שר האוצר, וספק אם תשנה את החלטתה בשבוע הבא למרות בקשתו הדרמטית של שטייניץ לדיון נוסף. אבל כשפישר מתייצב בפני הממשלה ומבקש ממנה להסיר מסדר היום הצעה חברתית העוסקת בביטול עמלות העו"ש שגובים הבנקים, התייצבו כל השרים לימינו.

לא חברתי, יציב

וכך, בשיטת הפיחות הזוחל, הולך ופוחת מעמדו של שר האוצר בעיצוב המדיניות, בעוד מעמדו של הנגיד הולך ומתחזק. לכאורה אין פסול בכך שאישיות כלכלית בכירה כמו פישר מובילה ומתווה את המדיניות הכלכלית, אבל רק לכאורה. בסוף היום פישר הוא נגיד בנק ישראל, וככזה מערכת השיקולים שלו שונה מזו של שר האוצר.

לפישר הרבה יותר חשוב שאף בנק לא יפשוט את הרגל, גם אם המחיר יהיה פגיעה ביכולת של זוגות צעירים לרכוש דירה. תפקידו של פישר הוא לא להיות חברתי, אלא לשמור על יציבות מחירים ועל המערכת הפיננסית.

היחיד שיכול להחזיר את שר האוצר למרכז העניינים כפי שראוי שיהיה הוא מי שמינה את עצמו לשר־על לענייני אוצר, אבל הוא טרוד בלגזור סרטים ב־OECD ובחיסול יוזמות לפיקוח על הגרעין באו"ם, והכלכלה שתחכה.