גם צעירים שגדלו ברמת אביב וברחביה משועבדים לכל החיים

נשמע היום על הזדמנויות בשוק האמריקאי, על הזדמנויות באירופה ואפילו על הזדמנויות בהודו ובוויטנאם. הרבה הזדמנויות. לכן ברשותכם אני רוצה להקדיש כמה דקות להחמצה אחת גדולה. ההחמצה של המדיניות הלאומית בתחום הדיור, או ליתר דיוק היעדרה של מדיניות לאומית – תוצאה של הזנחה ואדישות של ממשלות ישראל, ומחוקקיה בכנסת, בדור האחרון.

הנה מספרים ממפקד האוכלוסין: ב-1995 73% ממשקי הבית גרו בדירה בבעלותם. ב-2008 המספר הזה התכווץ לפחות מ-66%. הסיבה היא לא סוד. כל אחד כאן בקהל יודע מה קרה למחירי הדיור. כתבה במוסף "כלכליסט" חשפה לאחרונה זוגות צעירים רבים, ממעמד הביניים ומקצועות נחשקים, שכירים ועצמאים כאחד, שסיפרו בכאב על חוסר הסיכוי שלהם למצוא לעצמם דירה. לא פנטהאוז במגדל צמרת, לא אחוזה עם משרתים וגננים. סתם דירה. דירה נחמדה.

אני לא מדבר על החמישון התחתון השייך, לפי נתוני ה-OECD, לשכבת העניים של ישראל עם פחות מ-2,100 שקל לנפש בחודש. אני מדבר על צעירים שגדלו ברמת אביב, ברמת השרון, ברחביה, על הכרמל, בשכונות המבוססות. ההורים שלהם הגיעו איכשהו לדירה נאה. הילדים שלהם יכולים רק לחלום על דירה באיזור שבו הם גדלו. בשנים האחרונות, כשהמחירים המריאו לשמיים, החלום התרחק ונגוז.

יש כמה גופים שמפרסמים מעת לעת כמה משכורות דרושות לקניית דירה. בשנתים האחרונות המספר מטפס כמובן, אבל בכל מיקרה דירה לא קונים בשכר ברוטו. חישבו על זוג צעיר שאתם מכירים. הם גדלו בגבעתיים או בחיפה. הם צעירים מצליחים בני שלושים. הוא עובד בהייטק והיא עורכת דין. הוא איש מכירות והיא מורה. הוא עובד בבנק והיא ארכיטקטית. יש להם תינוקת אחת בינתיים. הם מביאים הביתה ביחד בין 12,000 ל-15,000 שקל נטו.

יפה, לא? הם יכולים להקצות לחלום שלהם 20% מההכנסה הפנויה, וזה לא קל. אוקיי, קחו מחשבון. גם אם ההורים יכולים לעזור בראשית הדרך, התוצאה מתסכלת: בשביל דירה צנועה למדי, לא רחוק מדי מההורים, מליון וחצי שקל, הם נידונים לעשרות שנים של שיעבוד. 30 שנים, אולי יותר.

הדיאגנוזה ברורה והתרופה מתבקשת

אתם יודעים מה הבעיה? התרגלנו לחשוב שככה זה. גזירה משמיים. תופעת טבע, או יותר נכון מכת טבע. למעלה יש כמה מאיונים, בקושי עשירון, שהילדים שלהם מסודרים מראש. למטה יש חמישון תחתון שנואש מראש מהחלום. וכל האמצע תקוע בין שמים וארץ. אבל הגזירה הזו היא לא משמיים. העובדה שאנשים צעירים, וגם אנשים לא צעירים, חייבים להשתעבד לכל ימי חייהם בשביל קורת גג, היא תוצאה של מחדל מתמשך – של כישלון של המדינה ליצור את התנאים המתאימים לשגשוג של שוק גדול לדיור בר השגה.

אני לא מתיימר להציע כאן נוסחת פלא. החברה הישראלית, באמצעות מוסדותיה הנבחרים, חייבת לחולל שינוי דרמטי ונועז. לא איזה גיהוק שולי של בנק ישראל. דרושה מדיניות. דרוש מיפנה. אולי יש מקום לוועדה ציבורית חכמה שתמליץ על מערכת משוכללת של תמריצים והקלות. אפשר להתווכח על סעיף כזה או אחר, אפשר להתדיין על הפרטים, אבל נדמה לי שהדיאגנוזה ברורה: המדיניות בתחום הדיור חולה. והתרופה דורשת לא יותר משכל ישר: מדינת ישראל חייבת להכריז על מדיניות דיור רחבה, מקיפה ומחויבת שתכליתה: דירה לכל משפחה, בלי משכנתא מעיקה לכל החיים.

אומרים לי: מדינת ישראל עוד לא גיבשה תורת ביטחון מוסכמת, ואתה רוצה מדיניות דיור לאומית. התשובה שלי: מדיניות דיור היא חלק מתפיסת הביטחון הלאומית. ישראלים צעירים שגדלים כאן, משרתים כאן, לומדים ועובדים כאן, צריכים לחיות בביטחון שהם ימצאו קורת גג טובה ונוחה, במחיר סביר, ובלי שיעבוד, גם אם הם לא נולדו עם כפית זהב.