איך מתעשרים ממשברים?

לא חסרים ספרים על הקריסה הגדולה של שוקי ההון ב־2008. בנקאים ונגידים הספיקו מאז לפרסם אוטוביוגרפיות, עיתונאים ואקדמאים פרסמו ניתוחים. אז מה גרם לספר "The Big Short: Inside the Doomsday Machine" של מנהל ההשקעות לשעבר והסופר וכתב ה"ואניטי פייר" בהווה מייקל לואיס לזנק ממכונות הדפוס ישירות לצמרת רשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס"? מה גרם לבלוגר הבית של רויטרס פליקס סולומון לכנות אותו "עבודת העיתונות הפיננסית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם"?

יש לכך שתי סיבות: האחת היא שבעוד כולם עדיין מוחים דמעות, לואיס כתב ספר משעשע. השנייה היא בחירתו לא לכתוב על גיבורי המשבר המוכרים – פולסון, גייטנר, ברננקי ומנכ"לי גולדמן זאקס וסיטיגרופ. במקומם, הוא כתב על גיבורי המשבר הנסתרים, על אלה שחזו את בואו והפכו את האסון להון.

וול סטריט נגועה בתרבות שיוצרת אסונות | צילום: בלומברג

הדמויות שבעקבותיהן הוא מתחקה אינן מוכרות לרבים: סטיב אייזמן, אנליסט מחברת אופנהיימר ושות', אדם ישר עד כדי בוטות וחסר טאקט שלרבים נמאס לשמוע את תחזיותיו הקודרות. לואיס מתאר בספר כיצד אייזנר הפך מחסיד שווקים חופשיים ואיש ימין כלכלי למבקר חריף של שגעון הבורסה ושל המכשירים הפיננסיים המורכבים; צ'רלי לדלי,

משקיע מבריק שבטרם הגיעו לגיל שלושים ייסד קרן גידור שהצליחה מאוד בקליפורניה, ועוד יותר עם העברתה לניו יורק; מייקל ברי, רופא נוירולוג עם נטיות לאוטיזם, שעבר מאבחנות של בעיות במוח לאיבחון חולשות של ניירות ערך. הם ואחרים היו שם ערב המשבר, הזהירו מפניו בעיתונים, בספרים וברשת, ואת כספם שמו בכיוון ההפוך מההמון והרוויחו הון תועפות.

מייקל לואיס ידוע כמחבר של ספרים מצחיקים על נושאים כואבים, שקשה להניח מהיד. בשנות ה־80, בהיותו עובד בית ההשקעות סולומון ברדרס, הוא חיבר את "פוקר השקרנים" שהתפרסם גם בעברית. "פוקר השקרנים" הזהיר מפני קיצוצי הרגולציה של ממשל רייגן. לואיס הצעיר סיפר אז בשפה קולחת ומשעשעת סיפור מעורר חלחלה על תרבות בתי ההשקעות הצינית והשחצנית, על הבנקאים ומנהלי הכספים שמחזיקים ציי יאכטות שרכשו בכספי עמלות הזויים בגובהם. השיטה שהפילה את וול סטריט לפני שנתיים הופיעה כבר בספר ההוא: חיבור חבילות של משכנתאות והלוואות מסוכנות, ומכירה חסרת אחריות שלהן למשקיעים. חגיגת עליות המחירים של הניירות המעורפלים נועדה להסתיים בהתפוגגות ודאית, כתב בספר, שנועד לשמש כאזהרה לציבור המשקיעים. אבל הציבור קרא את הספר בהמוניו, נהנה מהכתיבה והתעלם מהאזהרה. מאז לואיס פרש מעבודתו בסולומון ברדרס, פדה את חבילת המניות והאופציות שלו והתמסר לכתיבת רבי מכר על ספורט, עתידנות, הייטק וצרפת. עכשיו הוא חזר כדי לומר לקוראיו משנות ה־80 "אמרתי לכם, לא הקשבתם, ועכשיו כולנו משלמים את המחיר".

ספרו של מייקל לואיס - The big short

כמה מהתובנות של לואיס הן נצחיות: וול סטריט נגועה בתרבות שיוצרת אסונות. את זה ידענו גם טרם קריאת הספר. השווקים מונעים על ידי טיפשות ותאוות בצע. גם את זה כל ילד משנן היום. אבל לואיס הולך רחוק יותר. הוא מאשים במשבר את כולם, למעט גיבורי ספרו. כל מי שהיה מקשיב להם, היה יכול להקהות את כאב המכה. כל מי שהיה נוהג כמוהם היה מאזן את הנזק. הוא טוען שהניתוק ההולך וגובר בין הכלכלה היצרנית לבין שוקי ההון הוא המצמיח את הטיפשות המעוורת. ככל שהכלים המימוניים נעשים יותר מתוחכמים והקשר בינם לבין ערכם האמיתי מתערפל, כך מתערפלים שכליהם של אלה שצריכים להיות ערניים כפליים. וכשהרגולטור לא מבין מה קורה, ובעצמו נמצא על ציר תנועה דו סטרי סואן של מעבר פיגורות בין ג'ובים בממשך ובוול סטריט, אין לו הרבה סיבות לברר.

הקריסה של 2008 לפי לואיס אינה מותחן פשע אלא קומדיה של טיפשות. מי שרוצה למנוע את הבדיחה העצובה הבאה צריך לא לרדוף אחרי האשמים אלא לשנות את הכללים. או ללמוד את השיעור של אייזמן, דניאל, ברי וחבריהם. "השורט הגדול" שווה השקעה.