השבוע: חיים מרעישים

מעולם לא חשבתי שאמצא נושא להזדהות עם הטכנאים של ערוץ 1. להלן דוגמה להפתעות בחיים: הוו־וו־זלות - נחיל הדבורים הצרודות שמזמזם מחצוצרות הפלסטיק של הדרום־אפריקאים, הפכו את המונדיאל שלי למיגרנה. סגרתי את הקול. איכשהו הבנתי שאי אפשר להילחם נגד כל העולם. אינטואיציה. הבטחתי לא לקטר, אבל התוצאה לא משהו. לראות כדורגל בלי קול זה כמו להיכנס להופעה של מדונה ולגלות את חנוך רוזן על הבמה.

למען השקיפות אומר שאני מבינה בכדורגל כמו שראש הממשלה מבין איך לצאת מתסבוכת המרמרה. אני חושבת ששנינו בהינו במסך. אני לא ראש ממשלה, אז הלכתי לישון. בבוקר גיליתי שנתניהו מינה את ועדת טירקל ושלשבתאי רוזן, חבר הוועדה, יש פיג'מה כחולה כמו שהיתה לסבא שלי.

לא בגלל זה לא צריך למנות את רוזן. הרקורד שלו מרשים וייתכן שהראש שלו עובד טוב יותר משלי או משל ביבי, אבל יש משהו לא נוח בבחירות של נתניהו. נדמה לי שהכל הבינו שהציפיות מחברי הוועדה הן כמו הציפיות מדיירי הדיור המוגן: להופיע עם מצב רוח טוב לארוחת בוקר.

אז הפעם לא הצטיירנו כרשעים אלא כסתם סהרורים חסרי אונים שמחפשים דרכי מילוט בבתי אבות. מעניין לראות כמה זמן גרסת הכיסוי הזאת תתפוס בעולם. בארץ זה עובד לא רע. עם ישראל מקבל את חוסר האונים של ממשלתו בהשלמה מאופקת.

השבוע נועם ואביבה שליט חידשו את המאבק הציבורי להשבת גלעד הביתה. ארבע שנים גלעד בעזה, וכלום. נתניהו לא צריך להיות מודאג. הזוג שליט יצעד ממצפה הילה לירושלים, ועד שיגיעו הוא כבר יחשוב על משהו ביטחוני ומנחם להגיד להם. אם היה יכול היה מעביר את המשפחה לאיזו ועדה שתמסמס אותם.

בעצם אין צורך. יש לו את בגין, יעלון, ליברמן וחאלד משעל שיגנו על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל מפני השבוי התורן ומשפחתו. ויש גם רוח גבית בציבור שמתגבשת נגד העסקה. קולות צלולים של יודעי דבר שאין להם בעיה מצפונית כמו לראש הממשלה. הם לא צריכים לספק להורים תשובות.

הם יכולים לשפוך טיעונים כבדי משקל למה אסור לשחרר מחבלים, כמה מסוכן השחרור למדינת ישראל, ובאותה נשימה להשתתף באיחול הכללי, שכמו כולם הם היו מאוד שמחים לראות את גלעד בבית. בכל פעם שאני שומעת את משאלת הלב המרגשת של מתנגדי העסקה אני כועסת על גלעד. מה הוא לא מבין? שיבוא כבר.