איך הפרעה הורסת חיים

בבית החולים שבו אני עובד יוצא לי לפגוש מדי יום עשרות חולים. מעטים מהם משאירים בנפש חותם בלתי נמחה, כזה שאני ממשיך לשאת איתי גם שנים אחר כך. קלרה היתה אחת מאותם חולים.

כשהיא כבולה למיטת בית החולים ולבושה סרבל כתום, קלרה לא נראתה בת 24. נותרה לה שן אחת בלבד, גופה, הסובל מהתמכרויות ומגורים ברחוב, היה מכוסה קעקועים. זו לא היתה בחורה שנהנתה מדרך החיים האמריקאית.

בראש הגיליון הרפואי שלה סומן בהבלטה שהיא סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אבחנה שמבריחה צוותים רפואיים. לא בשל דעות קדומות או חשש מסכנה, אלא כיוון שעבודה עם חולי נפש היא חוויה שאינה נשכחת במהרה.

אנשים שסובלים מהפרעת אישיות גבולית נוטים להתנגד לרוב סוגי הטיפולים, בין אם מדובר בתרופות או בשיחות, ולכן לרוב אינם נהנים מהפרוגנוזה הטובה ביותר. הם גם מתקשים לשמור על מערכות יחסים עם הקרובים להם ונוטים לתפוס את העולם בצבעי שחור ולבן. כמה מחקרים הצביעו על קשר חזק בין התעללות מינית בילדות לבין התפתחות הפרעת אישיות גבולית. הדעה הרווחת כיום היא שסביבה משפחתית מזניחה במיוחד והורים בעלי מוגבלות רגשית הם מגורמי הסיכון המרכזיים להתפתחות ההפרעה.

עבודה עם חולי נפש היא חוויה שאינה נשכחת במהרה | צילום: shutterstock

קלרה הועברה אלינו ממחלקת הגינקולוגיה – לא כיוון שסרטן צוואר הרחם שלה התפשט מעבר לטווח טיפול, אלא כי הצוות שם לא הצליח להתמודד איתה. היא תמיד היתה חמה מדי או קרה מדי. רגע אחד צעקה וקיללה את הצוות, ובשני התנצלה בדמעות. עוד בעיה איתה היתה שאהבה לראות את דמה זורם. היא כל הזמן טענה שהעירוי נפל מעצמו.

כמו כן, היא נטתה לסרב לעתים קרובות לקבל טיפול, בין אם דובר בכימותרפיה או בהקרנות, ומצאנו עצמנו מעבירים שעות בניסיון להסביר לה כמה הטיפולים האלה חשובים להצלת חייה.

אחד הרופאים בצוות שטיפל בקלרה היה במקור מהודו, והוא תקשר איתה בדרך שונה מכולנו, דרך שנראתה מעט חסרת היגיון, אבל נראה שעבדה. הוא היה קשוח איתה, ופעמים רבות הגיב אליה באותה אימפולסיביות ותוקפנות שבהם היא דיברה אלינו. רוב הזמן קלרה דרשה להתייעץ רק עם "ד"ר הודו".

בבתי חולים עירוניים עמוסים לפעמים כמה אנשי צוות מטפלים באותו החולה, ולא תמיד קל לדעת מי מביניהם אחראי על הטיפול. לכן, כנראה, קלרה המציאה לכולנו כינויים. היה ד"ר אורז מטוגן, ד"ר משקפיים וד"ר הודו. וקלרה הסכימה לדבר בהיגיון רק עם ד"ר הודו. פסיכיאטרים קוראים לזה "התפצלות", דפוסי מחשבה שבהם מחלקים את העולם לשחור ולבן ללא אפור, וכתוצאה מכך נוטים לגלות אמון בכמה אנשים, וחשדנות באחרים. וכמו עם קיסרים רומיים, גם עם קלרה התקשינו לדעת באיזה צד של החלוקה אנחנו נמצאים בכל יום נתון. ועדיין, כשזה הגיע לד"ר הודו היתה איזו יציבות זמנית בחייה של קלרה, והיא החלה להשתפר מבחינה רפואית.

לאחר כשבוע עזבתי את הטיפול בקלרה, ולא ראיתי אותה מאז. רק כעבור שנה שוחחתי עם רופאה אחת, שסיפרה לי על חולה שהותירה בה חותם. זו היתה חולה עם הידרדרות קשה בסרטן צוואר הרחם, שכנראה לקתה בהזיות כי היא כל הזמן צרחה שיביאו אליה את הודו. לצוות הרפואי שלה לא היה מושג על מה היא מדברת.

הרופאה סיפרה לי בדמעות שלא משנה מה ניסתה, היא והצוות לא הצליחו לשכנע את החולה ההיא לקבל עירוי דם שהיה מציל את חייה. חיכיתי לשמוע איך הצליחו להציל את המצב ברגע האחרון, אבל קלרה נפטרה לבדה, אחרי שסירבה לקבל כל טיפול ומנעה זאת בכוח. לכולנו יש פטישים קטנים, ולפעמים הם הסיבה שהדברים לא מסתדרים כפי שרצינו.