אהוד שוב ברח

אהוד ברק, אומרים באוצר, הוא שר הביטחון היקר בתולדות ישראל. מעולם לא נרשם זינוק כה חד בתקציב הביטחון כפי שהיה בשנים האחרונות, או ליתר דיוק מהיום שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה ועד עכשיו.

הצירוף הבעייתי והמוכר כל כך למשק הישראלי עוד מהימים שאחרי 1973, המשלב בתוכו זיכרון קולקטיבי כואב לצד איומים ביטחוניים הולכים ומתגברים וראשי ממשלה החרדים להישרדותם הפוליטית, הביא לעלייה ריאלית של עשרות אחוזים בתקציב הביטחון.

אבל אהוד ברק לא מודאג. עד כדי כך הוא משוכנע שמה שהיה הוא שיהיה, שאתמול הוא הצליח להיעלם מישיבת הממשלה דקות ספורות לפני שהחל הדיון על תקציב הביטחון. השרים תקפו והלמו, אבל כבודו לא היה שם כדי לשמוע. הוא כבר היה עסוק בענייניו במשרדו שבתל אביב.

לו נשאר הוא היה שומע איך שר האוצר משווה את תקציב הביטחון למטוס F16 הנוסק לשחקים, ומביט מגבוה על המשרדים האחרים שבקושי מצליחים להמריא בפייפרים מקרטעים (אנלוגיה יפה לתקציב שגדל בכ־30% בחמש שנים לעומת אחוז וחצי־שניים ביתר המשרדים). לו נשאר היה גם זוכה לשמוע כיצד השר אבישי ברוורמן מציע לראש הממשלה ללכת בדרכי בן גוריון ורבין, שהיו היחידים שהעזו לקצץ או לפחות לעצור את קצב הגידול של התקציב.

אבל בסופו של יום, יודעים גם יובל שטייניץ וגם אהוד ברק שביבי הוא לא רבין ובוודאי לא בן גוריון, והקולות שיצאו מישיבת הממשלה לא ימצאו את ביטוים בלשכות המרופדות היטב של תת־האלופים בקריה וגם לא בפנסיות השערורייתיות של הנגדים בבסיס בצריפין.

אהוד ברק הרי לא צריך להגיד שום דבר. כולם זוכרים את ועדת החקירה הקודמת, והבאה בתור כבר תגיע מתישהו. אף אחד, ובטח לא נתניהו, לא ירצה להיות האיש שיחתום על קיצוץ בהכנות למלחמה הבאה או להיות זה שוויתר על רכישת מערכת נשק מתוחכמת. כי ככה עובד העולם כשדנים בתקציב הביטחון: את השקלים העודפים אף פעם לא מקצצים מנקודות הספורט, מהרכב הצמוד או משאר ההטבות. הם תמיד יבואו על חשבון האפוד הקרמי או הרכב הממוגן. ומה יהיה על הרווחה, ביטחון הפנים והחינוך? שיחכו.