סוף לזיגזג בקרנות הנאמנות

סעיף 18 בחוק השקעות משותפות בנאמנות קובע כי "תפקידו של מנהל הקרן יהיה בין השאר: (1) לקבוע את מדיניות ההשקעות של הקרן, כפי שתוגדר בהסכם הקרן ובתשקיף, ולשנות אותה בהתאם לשיקול דעתו". במילים אחרות, החוק מעניק לחברות ניהול קרנות הנאמנות את הזכות לקבוע את מדיניות ההשקעה לכל קרן שהן מנהלות, ולשנות אותה לפי שיקול דעתן, כאשר המגבלות על שינוי המדיניות (כפי שהן מופיעות בסעיף 61 לחוק) הן מינוריות למדי.

חוק זה, שחוקק בשנת 1994, נועד לאפשר לחברות הניהול מרחב תמרון בקביעת מדיניות ההשקעה של הקרנות.

אלא שבשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי החלטת ועדת בכר כי על הבנקים למכור את חברות ניהול הקרנות שבבעלותם לגופים פרטיים, החלו חלק מהחברות לעשות שימוש ציני וקר באלמנט שינוי המדיניות, לצורך מחיקת היסטוריית ההשקעה של קרנות גרועות במיוחד.

במקרים פחות חמורים נועד המהלך להתאים את סל הקרנות של החברה המנהלת לאופנות המשתנות בשוק, וזאת מבלי להגדיל את מספר הקרנות המנוהלות.

שינויים אלו נהפכו למגפה בימי המשבר הפיננסי העולמי של 2008 ובשנה שלאחר מכן, שבה נרשמה התאוששות מרשימה בשוקי ההון בארץ ובעולם. כך, למשל, קרנות מנייתיות שספגו הפסדים כבדים בימי המשבר הפכו את עורן ובתוך רגע נהפכו לקרנות סופר־סולידיות שלעולם לא יוכלו להחזיר את הפסדי המשבר.

במקרים אחרים, קרנות מעוטות נכסים החליפו מדיניות לקראת סוף שנה קלנדרית, כאשר החלפת הנכסים בפועל בוצעה רק 45 ימים לאחר מכן (בהתאם לאפשרות שמעניק להן החוק), קרי במחצית הראשונה של פברואר.

רמאות במסגרת החוק

מיוחד ל"כלכליסט" 20% מקרנות הנאמנות מנהלות 80% מהכסף 320 קרנות נאמנות בישראל מנהלות 115 מיליארד שקל בשוק של 143 מיליארד שקל. בית ההשקעות פסגות מנהל 22% מכספי הענף - 32 מיליארד שקל טלי אילון־מצר, IFO, 2 תגובותלכתבה המלאה

בענף הקרנות מדברים בריש גלי על מקרה אחד לפחות שבו קרן מנייתית קטנה וזניחה נהפכה בסוף דצמבר 2008 לקרן המשקיעה באג"ח ממשלתיות. אולם בשבועות הראשונים של 2009, כאשר עוד החזיקה בעיקר במניות, נהנתה הקרן מהעליות בשוק ורשמה את עיקר התשואה השנתית, שגם העניקה לה את המקום הראשון בטבלת התשואות בקטגוריה שאליה היא הצטרפה לאחר השינוי.

ההכתרה של אותה קרן כבעלת ביצועים מרשימים באותה שנה קלנדרית היתה רמאות לשמה (אף שבוצעה במסגרת החוק), מכיוון שהיא נועדה להערים על מערכות דירוג הקרנות של הבנקים.

הבעיות הללו מציפות את השאלה, האם בכלל נכון לאפשר לקרנות הנאמנות לשנות את המדיניות בכזו קלות. לדעתנו, מן הראוי שיו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' זוהר גושן, ירים את הכפפה ויביא למיני־מהפכה בענף זה באמצעות שינוי חקיקה.

הרשות תאשר כל מהלך

הרעיון המרכזי הוא לאסור שינויי מדיניות, ותחת זה לאפשר לחברות ניהול קרנות הנאמנות להיפטר מקרנות כושלות ודלות נכסים בדרך של מיזוגן לתוך קרנות גדולות יותר של אותן חברות ניהול.

זוהר גושן, צריך ליצור מיני מהפכה | צילום: מאיר אזולאי

אלא שאת המיזוג ניתן יהיה לבצע רק לתוך הקרן הכי דומה שיש לאותה חברה, מבחינת מאפייני ההשקעה והרכב הנכסים. במילים אחרות, הרעיון הוא שקרן מנייתית תמוזג לתוך קרן מנייתית אחרת של אותה חברת ניהול, וכנ"ל לגבי קרנות המשקיעות באג"ח מדינה ולגבי קרנות המתמחות באג"ח חברות.

במידת האפשר, ובמיוחד כאשר מדובר בחברה בעלת סל קרנות רחב, יוכל יו"ר הרשות לדרוש ירידה לרזולוציה קטנה יותר, כמו למשל מניות בארץ עם מניות בארץ, מניות בחו"ל עם מניות בחו"ל ואפילו נמוך מכך: מניות של מדינות מתפתחות אחת עם השנייה.

בכל מקרה, יו"ר הרשות בעצמו הוא שיאשר כל מהלך למיזוג קרנות באופן שבו הפגיעה במשקיעים תהיה המצומצמת ביותר. כך יצטרכו החברות לשכנע את גושן עצמו שהמיזוג נעשה עם הקרן שהכי דומה לקרן המתמזגת (מקרב סל הקרנות שהם מנהלים), הן מבחינת אופי ההשקעה והן מבחינת הרכב הנכסים.

למעשה, מהלך כזה יחזיר את חברות ניהול הקרנות לימים שבהם יצירת אלטרנטיבות השקעה חדשות בוצעה רק באמצעות הקמת קרנות חדשות, ולא דרך שינויי מדיניות שלא אחת פוגעים במשקיעי הקרן הקיימים.

כך יוכלו המשקיעים לבחור בעצמם אם להצטרף לרעיון ההשקעה החדש, מבלי שהדבר נכפה עליהם בעקבות שינוי המדיניות.