צילום: בלומברג
השבוע: קריטריון לשפיות
לא ברור לפי איזה היגיון עובדים מקבלי ההחלטות במדינה. גורלם של ילדי העובדים הזרים נחרץ בשרירות לב, שרים במכוניות שרד אטומות לא עוצרים ליד משפחת שליט, ורק המצב הביטחוני עקבי: מתיחות, יריות והרוגים
בימי ראשון נוהגים ההורים והפעילים לעמוד מול משרד ראש הממשלה ולקדם את פני השרים הזורמים במכוניות השרד לישיבת הממשלה השבועית. בשבוע הראשון עצרו שלושה שרים לומר מילה טובה להורים, בשבוע השני עצר שר אחד, השבוע (כנראה היה חם מדי) אף אחד לא עצר.
למען ההגינות יש לומר שהחום השורר באוהל שבו יושבים אביבה ונועם אינו מותאם ללובשי חליפות. זו אולי הסיבה שאף שר לא הצליח לעבור את שלושת הקילומטרים המפרידים בין משרד ראש הממשלה לאוהל שבו יושבים ההורים. האזרחים מצדם מגיעים מכל הארץ, מביעים הזדהות, מחבקים, מעלים רעיונות ויש שהתנצלו (במו אוזניי שמעתי) בשמם של מי שמביטים לאביבה ונועם בעיניים מבעד לחלונות הכהים של מכוניות השרד הממוזגות.
ביום ראשון, לאחר שנעלמו מאחורי השערים המאובטחים, התפנו השרים לחרוץ את גורלם של ילדי העובדים הזרים, החלטה שהתעכבה רק בשל לחץ ציבורי. אילו יכלו, היו רוב רובם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל נפטרים מהילדים ומהוריהם כבר באוגוסט שעבר.
מיהם ההורים של אותם ילדים, שאחראים למעשה למצוקתם? (כך לפחות נכתב באחד הטורים). אלה האנשים שאנחנו ממנים לטפל בהורינו הקשישים, ביקירינו המרותקים לכיסאות גלגלים, אלה האנשים שעובדים בחקלאות, בבניין, ובשעות הפנויות שלהם, מפתיע ככל שיהיה, הם מרשים לעצמם לעשות אהבה. וכך נאספו לתוכנו 1,200 הילדים שחיים בקרבנו ללא מעמד.
מאחר שבמדינת ישראל תחילה קובעים עובדות ורק אחר כך מתמודדים איתן, ולא להפך, כפי שהיגיון של מדינה מתוקנת צריך לעבוד, 400 ילדים מוצאים עצמם מחוץ לקריטריונים שנקבעו על ידי חברי הוועדה שניסתה לעשות סדר בבלגן. אותם 400 אמורים להוות את כוח ההרתעה, שיעמוד מול גבולותינו שנפרצו במו ידינו. ומי אם לא שרי ש"ס שומרים על הגבולות של המדינה שקמה בידי חבורות מהגרים נרדפים.
לידיעת אלי ישי, יעקב מרגי ומשולם נהרי: הומאניות היא לא רק הענקת מקלט מדיני למי שנרדף בארצו. הומאניות היא גם התייחסות אנושית למי שעושה במקומך את מה שאתה יכול להרשות לעצמך לבחור שלא לעשות.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה