דו"ח טכנולוגי: מאבק ההישרדות של חנויות הספרים

ממגע אישי לצג מגע

לפני כמה חודשים שוטטתי בקניון, כשלפתע נתקלנו, ידידי ואני, בסניף של טאואר רקורד, למראה החנות הוא עצר בחריקת בלמים. "תראה!", הוא אמר, "חנות דיסקים!". ומיד צילם את המוצג המוזיאוני.

זה מצבן העכשווי של חנויות המוזיקה: הן מיועדות בעיקרן לאנשים שעוד לא ביצעו את המעבר לעולם הדיגיטלי. האם חנויות הספרים הולכות בעקבותיהן? פעם, במיוחד במחוז שמעבר לקשת הידוע בשמו נוסטלגיה, חנות ספרים היתה מוסד תרבותי, והמוכרים היו אנשים מלומדים שקראו, אם לא כל כותר שתחת קורתם, לפחות כל כותר חשוב. היום עבודה בחנות ספרים היא משהו לסטודנטים שבאותה המידה יכלו למכור מוצרי קוסמטיקה.

גם אם נתנער לרגע מיבבת הכינור של תפיסת "פעם היה טוב יותר", העתיד עדיין לא מבשר טובות לחנויות הספרים. אמזון נגסה בהן קשות, כשהחלה למכור ספרים ישירות ללקוח מתוך קטלוג מקוון וכמעט אינסופי, וזה היה כבר באמצע שנות התשעים. בשנים האחרונות התחילו להופיע הספרים האלקטרוניים, ופלח השוק העיקרי שלהם – בני 40 ומעלה – הוא גם פלח שוק חשוב של חנויות הספרים.

ואם חנויות הספרים הישנות פסו מהשוק, ואם כל סניף של "ספרים רבותיי ספרים" נראה דומה למשנהו בדיוק כמו כל סניף של מקדונלד'ס, אז למה לא בעצם לקנות ספרים מקניון מקוון? ואם אתם אוהבים ספרים, ומעדיפים להשקיע את הכסף בהם ולא בשכירות למחסן להחזקתם כי המקום בבית אזל, למה לא ספר דיגיטלי? בחמשת החודשים הראשונים של 2009, שיעור הספרים הדיגיטליים מכלל רכישות הספרים בארה"ב עמד על 2.9%; באותה תקופה ב-2010, הוא עמד על 8.5%. גידול של כמעט 300%.

זה המצב שבו מוצאות את עצמן רשתות הספרים, ואחת הגדולות שבהן – בארנס אנד נובל – הודיעה לאחרונה שהיא מעמידה את עצמה למכירה. עסקי המכירה בחנויות טיח-ולבנים כבר לא מה שהיו פעם, ובארנס אנד נובל היא רק הארזים שמדווחים לאזובי הקיר שגם להם יש בעיית התלקחות קלה. באזורים מסוימים בארצות הברית – טוב, נו, מזרח טקסס – כבר קשה למצוא חנויות ספרים. יש שינוי באוויר.

הם לא לומדים

 

ואם כבר מדברים על קשיי הסתגלות לעולם החדש, אין ברירה אלא לעסוק שוב באפל. דיווחנו אתמול שהיא זוכה לביקורת קשה מאוד בבלוגים ובטוויטר. הם עוד לא קלטו שכל ניסיון לדפוק לקוח ולחסוך על ידי כך כמה זלוטס חוזר אליהם כמו מטח של בומרנגים. הנה עוד דוגמה.

לפני כמה חודשים הוציאה אפל לשוק את האייפון 4. שהתפרסם בעיקר בזכות האנטנה החשופה שלו, שבנויה כך שקשה מאוד למשתמש נורמלי לשוחח בו בלי לפגוע אנושות באיכות הקליטה. אפל נאלצה לכנס מסיבת עיתונאים חריגה, ולהודיע בו זמנית שאין שום בעיה ושהיא מחלקת כיסויים לפתרון הבעיה, ושתפצה מי שכבר קנה כאלה. הכיסויים, אגב, הוכנו מראש וזו הפעם הראשונה זה ארבע שנים שאפל שיווקה אותם ישירות. צירוף מקרים?

כל אדם שפוי היה מצפה שאחרי כזו פאדיחה, החברה היתה בולעת את גאוותה ופשוט מחלקת את הכיסויים. הם עולים לה כמה עשרות סנטים, אבל אפילו אם הם היו עולים לה את המחיר המופקע שהיא דורשת – 30 דולר – זה עדיין היה שווה.

זה כמובן לא מה שקרה. כמה וכמה אנשים התלוננו שאפל לא מוכנה להכיר בעובדה שהם רכשו כיסויי אייפון קודם להודעה הרשמית של החברה בנושא, ומסרבת לתת להם את הכסף שהבטיחה. אחד מהם קיבל מייל דחייה מבולבל במיוחד, אז הוא עשה מעשה חריג.

הוא צילם את האייפון שלו, את הכיסוי, ועיתון – הוול סטריט ג'ורנל – כדי להוכיח שהוא אכן רכש אותם, וצירף תמונה של עצמו, עם כיסוי פנים של בנדיט, יחד עם כל השלושה כדי להוכיח שהוא עדיין קיים. וכדי שהוא לא ירגיש שהוא סתם בזבז את זמנו, הוא שלח גם העתק לבלוג טקראנץ', כך שכל העסק יקבל תהודה מקסימלית ואולי הוא יזכה להתערבות אלוהית – סטיב ג'ובס נוהג להוריד מדי פעם הנחיות לעובדים שלו להתנהג כמו בני אדם – ויקבל את כספו חזרה.

עלות הכיסוי לאפל: פחות מחצי דולר. עלות הפרסום השלילי: בלתי ניתנת לכימות.

איך אתה מעז לכתוב את האמת?

אחת הדמויות הססגוניות והדוחות ביותר בעמק הסיליקון היא לארי אליסון, מנכ"ל אורקל. הלז החליט לדחוף את אפו להחלטה של חבר המנהלים של HP לפני כשבוע לפטר במהירות הבזק את מנכ"ל החברה, מארק הרד. כנגד הרד הוגשה תביעה בשל הטרדה מינית של עובדת קבלן של החברה ונמצאו גם אי סדרים בהוצאות שלו – לכאורה, הוא אירח את העובדת על חשבון החברה.

הרד הוא חבר אישי של אליסון – יצוין ש-HP היא יריבה של אורקל – והוא שלח מייל שלוח רסן לניו יורק טיימס, ובו האשים את הנהלת HP בקבלת ההחלטה העסקית הגרועה ביותר מאז, לדבריו, שאפל פיטרה את סטיב ג'ובס (עוד ידיד של אליסון).

כל העיתונים כמעט דיווחו על הדברים כפי שהם, בלי לספק את ההקשרים ההכרחיים: רק פיליפ אלמר דה-וויט, מ-Fortune, הזכיר כמה עובדות לא נעימות לאליסון. ראשית, אף על פי שהמדיניות הרשמית של אורקל דומה לזו של HP בכל מה שקשור ליחסים רומנטיים עם עובדים, אליסון נמנע מלפטר את הסמנכ"ל התפעולי של החברה, צ'ארלס פיליפס, שהיה מעורב בכמה פרשיות כאלה; שלאליסון מיוחסים יחסים אסורים – על פי הנהלים – עם שלוש מעובדות אורקל; ושכנגד אליסון הוגשה בעבר תביעה על הטרדה מינית של עובדת (אליסון ניצח בתביעה, נקודה שאלמר דה-וויט ציין).

אליסון התפוצץ, ושלח לו מייל שהכותרת שלו היא "היי, חלאה" (Hey, Jerk במקור), ובו כינה את הכתב scumbag, משום שאלמר דה-וויט לא ציין שהאשה שתבעה אותו נכלאה בשל עדות שקר, וטען שהתפקיד של אלמר דה-וויט הוא "פרסום חצאי אמיתות".

פה המקום להזכיר שאלה לא ההסתבכויות היחידות של אליסון: הוא השמיד מסמכים שהיו הכרחיים לתביעה כנגדו, למרות הוראה מפורשת של בית המשפט לא להשמיד אותם. בחור נחמד.

ככה מתפטרים!

 

סטיבן סלייטר, דייל בחברת התעופה ג'טבלו, בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום. כשהמטוס שלו התקרב לנחיתה, ניסה נוסע לפתוח את תא המטען שמעל ראשו כדי לתפוס את התיק שלו מוקדם. זה מנוגד להנחיות, סלייטר ניסה להתערב וכתוצאה מכך התיק פגע בראשו והוא גם ספג קללות מהנוסע.

ומשהו בו בקע. מיד כשהמטוס נחת, תפס סלייטר – שכנראה כבר לא היה יכול יותר אחרי עשרות שנים בתפקיד – את האינטרקום, קילל נמרצות את הנוסע שקילל אותו, אחז היטב בשני בקבוקי בירה, הפעיל את מגלשת החירום של המטוס, החליק אל המסלול ומשם עשה את דרכו אל המכונית שלו, ונסע הביתה, להירגע.

כן, המשטרה עצרה אותו זמן קצר לאחר מכן, בעוון כמה אישומים של התנהגות מסוכנת, אבל הוא שוחרר בערבות קלה יחסית – 2,500 דולר – והפך בתוך ימים לסלבריטי-רשת. יש קבוצות תמיכה בפייסבוק, יש תרומות לקרן ההגנה המשפטית שלו, והוא הפך לגיבור עממי, סמל של האיש הקטן. יש להניח שבקרוב יבוא הספר.

קצרצרים

שדה מחקר פורה חדש להיסטוריונים: הרשויות בבריטניה העלו לרשת סיכומים של יותר משישה מיליון צוואות שנכתבו בין 1861 ו-1941. בין האנשים המעניינים: קרל מרקס, שמת בעוני יחסי והותיר את 250 הליש"טים שלו (אל יהי הדבר קל בעיניכם; הם היו שווים 23,500 בליש"טים של היום) לבתו; צ'ארלס דארווין, שדווקא העביר קופה יפה (13 מיליון ליש"ט בערכי 2010) ליורשיו; וצ'רלס דיקנס, שחי בעידן שעוד העריך כתיבה והעביר לדור הבא שבעה מיליון ליש"ט (בערכי 2010). הדיגיטציה של כל הצוואות – שווי כולל: 20 מיליארד ליש"ט – ארכה שנה וחצי.

המשפט שלא נגמר: כשישה שבועות לאחר שבית המשפט דחה את תביעת הענק של ויאקום כנגד יוטיוב, וקבע שיוטיוב לא הפרה את זכויות היוצרים שלה, הגישה אתמול (ד') ויאקום ערעור על החלטת בית המשפט. זו היתה אי-ההפתעה של השנה, ויש לציין שבפני ויאקום עומדות ערכאות ערעור נוספות. בקצב הנוכחי, זה ייגמר ב-2014, אולי.

סוכנות המדענים המטורפים החביבה על המדור, DARPA - הפועלת בחסות הפטנגון, משקיעה 21 מיליון דולר בחברה קנדית שתשתול חווה ענקית של צמחי טבק. המטרה, כמסתבר, איננה להרגיע את חיילי ארה"ב הלחוצים במגוון חזיתות, אלא לפתח באמצעות הצמחים הללו חיסון כנגד שפעת.

אולי זה מה שיציל את המגזינים: קבוצה של עיתונאים ועורכים לשעבר התכנסו כדי ליצור את ה-Nomad Editions, מגזין שמיועד לקריאה באמצעות מכשירים נישאים. לא תהיה לו, כמובן, מהדורת דפוס (עיקר ההוצאה על עיתונות הוא לא על עיתונאים, אלא על הדפסה והפצה), והוא יציע למנויים שלו מדי יום שישי מהדורה שמבוססת על תחומי העניין שהם בחרו. תמיד תהיתי למה אי אפשר להזמין עיתון בלי מדורי הספורט והבידור. עכשיו אפשר.

חודש הרמדאן מתחיל היום, ומגוון עיתונים ברחבי העולם מציגים אפליקציות המיועדות למוסלמים, מ-iPray שמתריעה על זמני חמש התפילות היומיות, עבור ב-iQuran שהוא ספר דיגיטלי, "מוצא המסגדים" שמאפשר למוסלמי בעיר זרה למצוא את המסגד הקרוב ביותר, כמו גם אפליקציות המאפשרות למצוא את החנות שמוכרת מזון כשר – חלאל – הקרובה ביותר אליו. נסיים בברכת רמדאן קריר.  

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"