פאנל כלכליסט: מגדלים באוויר
לאור דו"ח המועצה להשכלה גבוהה, שביקר בחריפות את מצבם של בתי הספר לאדריכלות בארץ, כינס כלכליסט את בכירי המוסדות לשיחה סוערת בניסיון להבין לאן פניו של הענף
מרבית הציבור אינו מודע לסערה שמתרחשת בשנים האחרונות בעולם האדריכלות, שנע בין שני קטבים סוערים: מחד משיכה הולכת וגוברת לאדריכלות דיגיטלית חדשנית, כזו שהבניין בה מתוכנן על ידי מחשב, על בסיס מערכת נתונים שהאדריכל קובע ומזין לתוכנות מידול (תוכנות המעבירות את התכנון למצב הדמיה); מאידך, רצון לשמור על שיטת התכנון המסורתית, שבמרכזה עומד האדריכל ולא המחשב. לכאורה זו אינה סוגיה שמשפיעה על היומיום שלנו, אך בפועל יש לה נוכחות חזקה בסביבה ולעתים השפעה של ממש על איכות חיינו.
הדוגמה שאולי יכולה להבהיר מעט את הנקודה היא הרחבת מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות לאחרונה. בעוד מוזיאון ישראל שבירושלים נאמן לגישת התכנון המסורתית - בנוי מקירות זכוכית רבים אך עדיין שומר על מבנה קוביות פשוט, חזית מוזיאון תל אביב בנויה ממצולעים עקומים מבטון שנבנו והורכבו באמצעות מחשב. וזאת רק ההתחלה, שכן בעולם האדריכלות הדיגיטלית הפכה זה מכבר לבון טון.
הוויכוח בין הנוקטים את שתי העמדות האלה היה אחד ממוקדי השיחה בפאנל האדריכלים שריכז "כלכליסט" בעקבות הדו"ח החריף שפרסמה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מצב לימודי האדריכלות בישראל (ראו מסגרת). אחת המסקנות בדו"ח היתה שיש לכנס את חמשת ראשי בתי הספר בתדירות גבוהה ובקביעות. בפועל הדבר לא קורה, והם מתכנסים רק אחת לשנה במקרה הטוב.
בחופשת הסמסטר שבין שתי שנות לימוד כינס "כלכליסט" נציגים בכירים של המוסדות לשיחה על מצב האדריכלות. פרופ' רבקה אוקסמן מהטכניון וד"ר ערן נוימן (42) מאוניברסיטת תל אביב מילאו את מקומם של ראשי בתי ספרם, שפרשו בימים אלה (ונוימן גם מסתמן כאחד המועמדים לכהונת ראש בית הספר), ועמדו במרכזו של דיון סוער שהתפתח בינם לבין שלושת ראשי בתי הספר האחרים - פרופ' צבי אפרת (51), הפורש מתפקידו אחרי שמונה שנים, ויובל יסקי (40), מחליפו - שניהם מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ואירית צרף־נתניהו (53) מהמרכז האקדמי ויצו חיפה ובני לוי (56) מהמרכז האוניברסיטאי אריאל.
סביבה ברברית
חברי הפאנל הם האנשים שמעצבים את דור המחר של האדריכלים בישראל, ולכן אך טבעי היה שהשאלה על מקומו של התכנון הדיגיטלי בתוכנית הלימודים תעלה על השולחן.
נוימן מסביר את יתרונות התהליך. לדבריו, שלא כמו בתכנון מסורתי, שבו המתכנן הוא שקובע כיצד ייראה הבניין בסוף, העבודה הדיגיטלית היא מעין מחקר שבו מכניסים לתהליך את כל המרכיבים הרלבנטיים, כמו אקלים, תנועה וסביבה, והמחשב מציע את הפתרון הנכון לאותם נתונים. כאן, מסביר נוימן, מגיע תפקידו של האדריכל, שלוקח מהתוצאה שמתקבלת במחשב את ההצעות שנראות לו מתאימות. וכך הצורה הסופית של המבנה היא לא מה שהאדריכל תכנן מראש, אלא תכנון באמצעות מחשב. "תפקיד האדם הוא להשמיש את המרחבים הדיגיטליים. אדריכלות שיודעת מה היא עושה מראש, שבה האדריכל מוליך את התכנון הסופי דרך פרוגרמה שבנה מראש - היא לא תמיד טובה יותר".
אפרת: "ואיך הפרמטר של חלל נכנס למשוואה? אני עושה פרויקט לתושבי עיסאוויה במזרח ירושלים; תסבירו לי איך בדיוק אכניס את כל הפרמטרים של כל האנשים שם?".
אוקסמן: "אפשר לכמת חלל, אבל תחושה אי אפשר".
נוימן: "דווקא יש היום אפילו פרמטריזציה של תחושות חלל".
אפרת (רותח): "אנחנו חיים בסביבה וולגרית וברברית, מכיוון שבתי ספר עסוקים במדע בדיוני. יש בעיות מיידיות ודחופות, ויש גם היסטוריה מפוארת של אדריכלות בארץ, ובמקום זאת הסביבה פרועה וחסרת אחריות ולא מתעסקת עם ערכים חברתיים. אנחנו צריכים בניין אחד שבנוי טוב!".
נוימן: "ומה זה טוב?".
אפרת: "שלא מתפרק!".
נוימן (ברתיעה ועצב): "זה מאוד רדוקטיבי מה שאתה אומר".
לוי (בתמיהה): "צריך לזכור שמחשב הוא רק עוד כלי תכנוני. אצלנו למשל הפרויקט המוצלח ביותר השנה היה עשוי כולו בעיפרון - וזה היה יפה וגם זול. החשוב הוא מקומו של האדם באדריכלות הדיגיטלית".
אוקסמן: "מיקומו של האדם באדריכלות הדיגיטלית אכן חסר".
אפרת (בציניות): "האדם הוא בעיה שולית".
אוקסמן: "לא שולי, אבל זה מחקר, והתנהגות אנושית היא מסובכת מכדי להציגה כקוד דיגיטלי".
צרף־נתניהו מורידה את הוויכוח לקרקע המציאות ומזכירה לנוכחים שלא רק המחשב מנתק את האדריכל מהחברה; יש גורמים נוספים. הפוליטיקאים ואנשי הציבור הם שמקבלים את ההחלטות בוועדות התכנון, והפרמטרים שהם מכניסים להחלטה אינם כוללים שיקולים אדריכליים עיצוביים, אלא שיקולים פוליטיים. "המשבר העיקרי שאנחנו רואים סביבנו באדריכלות, כמו בפרויקט הולילנד, נוצר בגלל הנתק בין האדריכלים לבין מקבלי ההחלטות, שהם פוליטיקאים ולא אדריכלים. זו הסיבה שכוחו של האדריכל הולך ומתמעט".
שינוי שיטת הלימוד
שיטת הלימודים בישראל מעסיקה את חברי הפאנל בכל ימות השנה, אלא שהשנה הנושא קיבל משנה תוקף עקב הממצאים הקשים שעלו מדו"ח המל"ג.
אפרת טוען שמבנה ההשכלה בארץ הוא אנכרוניסטי ואינו רלבנטי יותר. "זה מצב בלתי נסבל, שלומדים חמש שנים אדריכלות ומקבלים רק תואר ראשון. צריך לעבור לשיטה כמו זו הנהוגה באירופה, שבה הלימודים מתחלקים לשלוש שנים של BA ועוד שנתיים MA. אבל הבעיה בארץ תהיה ההתמחויות, בגלל איכות המורים", הוא אומר. לוי מחזק אותו, אך מוסיף שבאירופה דווקא בוחנים שוב את השיטה הזאת.
אוקסמן: "אנחנו בטכניון כבר מקדמים את המעבר שדיברת עליו לשלוש שנים של לימודי BA ועוד שנתיים של לימודי MA, עם מגוון התמחויות באדריכלות, כמו אדריכלות דיגיטלית, סביבתית וחינוך".
מהי עמדתכם לגבי ה"אתוס" של לימודים עד אובדן הכרה לפני הגשה, וההוצאות העצומות הכרוכות בכך?
אפרת: "ההוצאות היום לא גבוהות מבעבר, אבל המחויבות המטורפת היא מין אתוס מקצועי, ואני לא מטפח אותו. אני מעדיף שסטודנטים יישנו לפני הגשה, כי אז לדיון יש ערך".
אוקסמן: "אצלנו הסטודנטים לא ישנים בגלל הריגוש האינטלקטואלי, אבל היה רצוי לממן את הוצאות ההדפסה והמידול".
נוימן: "מה הבעיה בזה שעובדים קשה? שיעבדו קשה; חוקרים במעבדה גם ישנים בה".
כשאני שואל את חברי הפאנל לסיום מי לדעתם הוא בית הספר הטוב ביותר, מתחילה המולה כללית על הדירוג. בסופה מציעה צרף־נתניהו, בהסכמת הכל, שהמועמדים יבואו להגשות ולתערוכות סוף השנה, יחוו את בית הספר ויחליטו בעצמם מה טוב להם.
4 תגובות לכתיבת תגובה