חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

רייפמן מפסיק לחלום

אמבלייז היתה בעיקר חלום של אלי רייפמן. בהתחלה חלום על מולטימדיה (כשעוד נקראה גיאו אינטראקטיב), אחר כך חלום על טכנולוגיה חדשנית שאיש עדיין לא הבין, ואחר כך חלום על סלולרי מתקדם. ב־2006 החברה שינתה לפתע כיוון וביצעה את הרכישה הגדולה היחידה שלה: קבוצת פורמולה. אז רייפמן עוד היה מנהל דומיננטי וחולם שרמנטי, שגרר בעקבותיו מאמינים עסקיים. הוא לא חלם שארבע שנים אחרי, כשהאחזקה בפורמולה תימכר בניסיון להכניס מזומנים, הוא יישב במעצר בגלל אי־קיום צו בית משפט, שהורה לו להעביר את מניותיו לנאמנות לכיסוי חובותיו. במקרה או לא, המכירה הצפויה של פורמולה מגיעה שבועות ספורים אחרי שחלום המונוליט, הסלולרי שבפיתוחו הושקעו מאות מיליוני דולרים, נמוג סופית. רייפמן ייאלץ להפסיק לחלום.

גולן חזני

ממשלת ישראל לא נכנעת לתקשורת

גלעד שליט

קשה מאוד להתנגד לקמפיינים ההומניים להחזרת גלעד שליט או להשארת ילדי העובדים הזרים. אל מול הסבל האישי הקורע ייצבעו נימוקי הנגד - ואפילו המשכנעים ביותר - כרשעות אטומה. רק מעטים יעזו להשמיע קול נגד. האמת היא שאין כאן נכון או לא נכון, אלא עימות קשה וכואב בין האינטרס הלאומי לבין הצדק והסבל הפרטיים. התקשורת, ברובה המכריע, מתגייסת לטובת הצדק הפרטי. בעיקר בגלל הרייטינג וההזדהות שאפשר להפיק מהתגייסות לצד הסובל. המעניין הוא שהממשלה, בשני המקרים, דבקה עדיין בשיקולים לאומיים בלתי פופולריים בעליל. העובדה שהממשלה מסוגלת להתייצב מול התקשורת ו"להמרות" את פיה היא כשלעצמה בשורה מעודדת ביותר. וחוץ מזה יש לה, בשני המקרים, נימוקים טובים וכבדי משקל.

משה גורלי

מרקל נזהרת בפושרין

אנגלה מרקל | צילום: בלומברג

גרמניה רעשה השבוע לאחר שחבר דירקטוריון הבנק המרכזי, תילו סאראזין, אמר שהיהודים "חולקים גן משותף". פוליטיקאים ואנשי ציבור הזדעזעו והקנצלרית אנג'לה מרקל קראה להדחה. ובינינו, מה סאראזין כבר אמר? הוא ציין טענה שהרבה ישראלים ויהודים בעולם משמיעים, ובגאווה. הרי הסיפורים על "הגן היהודי" שהצמיח לנו כל כך הרבה זוכי פרס נובל מלווים אותנו שנים. אבל כזו היא הקיצוניות הגרמנית: פעם פסיכוזה אנטישמית, ופעם פילושמית. אז נכון שלמתבונן מהצד זה עשוי להיראות מעט היסטרי, שלא לומר מגוחך. אבל אם רק כמה טיפות מהחרדה הגרמנית החדשה הזאת מפני דריכה על האחר היו מטפטפות לבריכה שממלאים לנו פה אלי ישי וחבריו, היה לכולנו אולי קצת פחות מסריח לשחות פה.

ארז רומס

תקופת החגים, רק בלי כל הכיף

פעם היה לך יותר פשוט. המקסימום שנדרש ממך היה ללבוש את "החולצה החגיגית" שאמא קנתה לך במיוחד, ולהתחמק מהדודה ההיא שתמיד מגזימה עם הנשיקות. אבל זה היה פעם, לפני שגדלת. היום כדי להימנע מסכסוך משפחתי בקנה מידה סופרנואי אתה חייב טבלת אקסל שתחליט בשבילך לאיזה צד הולכים השנה, ואם פעמיים סוכות באמת שווה ראש השנה אחד. במקום להתעטף בחגיגיות אתה מוצא את עצמך באמצע עזריאלי - מנסה לברר אם החנות שמולה אתה עומד מופיעה בצד האחורי של התלושים לחג. את חול המועד אתה בכלל מעביר בלשכנע את הילד שממש לא כדאי לו לונה פארק עכשיו. בתכלס, אין סיכוי שהוא יאמין לך. גם אתה לא האמנת כשהיית בגילו.

איציק שאשו

גולדשמידט יעבוד קשה בשביל הכסף

אלי גולדשמידט | צילום: עמית מגל

לא מזמן שאלנו את פרופ' ישי יפה מהאונ' העברית למה טייקונים מוכנים לשלם כל כך הרבה למנהלים שלהם. "הם משלמים הרבה כי המנהלים האלה אינם רק מקושרים היטב, אלא גם מוכנים להשתמש בקשריהם - על חוסר הנעימות הכרוכה בכך - למען האינטרס של בעל השליטה", הסביר יפה.

בלי קשר, השבוע עידן עופר שב והוכיח שאצל משפחת עופר הכי משתלם לעבוד. גם השנה הוא יחלק חבילת אופציות בשווי כמעט בלתי נתפס של 80.7 מיליון שקל לעשרת המנהלים הבכירים בחברה לישראל. הסכום הזה מבטיח לו שעובדיו, ובהם החשכ"ל לשעבר ניר גלעד והח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, לא רק ישקיעו את מיטב מרצם בהשבחת החברה, אלא גם יקפצו בשמחה על הגדר הקוצנית כשמישהו יאיים על המודל העסקי. כמה רחוק יסכימו ללכת? מספיק כדי לוודא שקטסטרופה עסקית מסוגה של הפחתת דמי הקישוריות לא תקרה אצלם.

עומרי כהן

ירון־אלדר מלמדת איך לחסוך

טלי ירון-אלדר

טלי ירון־אלדר, עד 2004 נציבת מס הכנסה, ייעצה השבוע למנהלינו הבכירים לפתוח חברות כדי להתחמק מתשלום ביטוח לאומי. ירון־אלדר הוכיחה לנו שוב כמה קצר המרחק בין רגולטור ואמון על כספי ציבור ללוחש על אוזנם של בעלי הון כנגד המערכת שאותה ייצג. הבכירים הוכיחו לנו שוב שאולי יש ביטוח אבל הוא לא כל כך לאומי. ומדינת ישראל (שלא עשתה בינתיים דבר כדי לסגור את הפרצה) הוכיחה שוב שכאשר העשירים משתינים לה על הראש – זה כנראה שוב גשם. ועוד באוגוסט.

גיל קליאן

ברננקי מאבד תחמושת

האמריקאים מודאגים, ובצדק. למרות ההבטחות שהמשבר יהיה קצר, המשק האמריקאי אינו מצליח להתרומם מהקרשים. הבטחתו של יו"ר הבנק המרכזי בן ברננקי בכנס הנגידים בג'קסון הול, "לעשות כל מה שביכולתי כדי לתמוך בהתאוששות המשק האמריקאי", הרגיעה את המשקיעים ליום אחד בדיוק. למחרת כבר התחדשו הירידות בוול סטריט. הבעיה של ברננקי היא שלבד מהצהרות ודיבורים מרגיעים אין לו הרבה מה לעשות. ארגז הכלים שלו התרוקן: הריבית כבר אפסית ואי אפשר להורידה עוד יותר כדי להתניע את הכלכלה המקרטעת, וגם תוכנית סיוע חדשה של הממשל צפויה להיכשל - הרפובליקנים לא ייתנו לאובמה להגדיל עוד יותר את הגירעון התקציבי, העצום בלאו הכי. בשורה התחתונה – הבנזין במכונית של ברננקי נגמר והיא גולשת למיתון נוסף. זה הזמן לקפוץ.

גבי קסלר

תשובה צריך יועצים חדשים

יצחק תשובה | צילום: בלומברג

יצחק תשובה היה מת למחוק את השבוע האחרון מהרפרטואר שלו. בתחילת השבוע קיבל הטייקון את סטירת הלחי הראשונה: מנכ"ל של אחת מהחברות בקבוצה שלו נחשד כי הנדס מחדש את הדו"חות הכספיים. יום למחרת יצא תשובה לגיוס הציבורי בהנפקת אלעד קנדה. הציבור, איך לומר בעדינות, לא ממש עט על הסחורה הלא אטרקטיבית שתשובה ניסה למכור לו (בפעם השנייה), ורק בעזרת מקורבים, חתמים וכל מיני סייענים נוספים הצליח תשובה לגייס את הסכום המינימלי הנדרש. שני הכישלונות האלה מדאיגים בעיקר מכיוון שהיה אפשר להימנע מהם. כמה שאלות בסיסיות של הדירקטורים בדלק נדל"ן וכמה עצות מקצועיות בהנפקה (למשל לא לצאת אליה מלכתחילה) היו מונעות מתשובה את המבוכה. אולי תשובה צריך פחות מפורסמים ויותר אנשי מקצוע בקבוצה שלו.

גולן פרידנפלד