פגישת מחזור: "אדרנלין היסטרי כל הזמן"

רונית מאירי, המשמשת כיום מנהלת אגף ניירות ונכסים פיננסיים בבנק הפועלים, הגיעה לבורסה בכלל במקרה. היא היתה תקציבאית במשרד פרסום שבדיוק סיימה את לימודי התואר הראשון שלה בכלכלה, כאשר חבר שעבד בבנק אמר לה שמחפשים מבצעים לבורסה. היא הגיעה לפגישה עם חנה פריזן, כיום מנהלת נכסי לקוחות בבנק הפועלים והבוסית של מאירי, ותוך כדי הראיון הודתה שהיא לא כל כך יודעת מה זה בורסה. אלא שזה כנראה לא כל כך הפריע לפריזן, שחזרה למאירי כבר למחרת וביקשה ממנה להתייצב לעבודה.

מאירי עבדה בסך הכל תקופה של שנתיים וחצי אינטנסיביות בבורסה. "אלו היו שנתיים מעניינות ומאתגרות בצורה בלתי רגילה", היא אומרת. "נפלתי לעולם חדש ומרתק שבו לא ידעתי בכלל מי נגד מי ומה עושים".

את האווירה שהיתה אז מתארת מאירי כמלאת אדרנלין. "עד היום הרבה מאוד אנשים מדברים על התקופה הזאת. אני לא אגיד אווירה של מסיבה, כי זה נשמע רע, אבל היה אדרנלין היסטרי כל הזמן. הרבה אנשים צעירים, כל הזמן עושים עסקאות. זה היה מדהים. היה לנו כוח מאוד גדול, יכולת השפעה מאוד גדולה על עסקה, על מחיר העסקה".

לצד אווירת העסקאות, מספרת מאירי, היו בבורסה של אז גם חיי חברה תוססים. עד היום שומרת מאירי חברים מהתקופה ההיא, רבים מהם נמצאים בעמדות מפתח בבתי השקעות. היו הרבה מסיבות, היא מספרת, והיה כמובן המזנון המיתולוגי, ששכן בקומת המרתף של הבניין. "ב־1992 המזנון היה 'המקום' להתעדכן, לראות מה קורה. היינו נפגשים שם בצהריים בהפסקות. ישבו שם גם חבר'ה מבנקים אחרים, ושם נרקמו הערוצים הלא פורמליים. היו גם הכרוזים שמצד אחד, היו צריכים לשמור על דיסטנס ולא להיות חברים של אף אחד, ומצד שני, היו מאוד קרובים אלינו".

אחת הטעויות הגדולות הזכורה למאירי היתה קשורה למכירת יתר של מניות כור. "כמעט מכרתי את כור", נזכרת מאירי. "טעיתי פשוט ביחידות, מכרתי במאות אלפים אם לא במיליונים. ראיתי את הטעות רק אחר כך ורציתי למות. לא נשמתי כל היום. היינו צריכים להפעיל חברים אחרים כדי לתקן את העניין, אפשר להגיד שהחסרנו הרבה פעימות", היא מספרת. יש לזכור כמובן שבאותה תקופה עדיין לא היו מחשבים. כל הניתוח והחישוב הקר נעשו בראש תוך כדי תנועה, וכתוצאה מכך נגרמו לעתים טעויות. "כשאת מוכרת יותר מדי, זו טעות במיליונים. צריך לחשוב אחר כך איך מכסים את הטעות, להפיק לקחים", אומרת מאירי.

את אחד המשברים הקומיים סיפקו, לדבריה, הווסטים הצבעוניים, שהחלו את דרכם באותה התקופה והפכו באחת את הרגלי האופנה המקומיים. "זה נראה מאוד מגוחך. נראינו כמו עובדי מע"צ, כל אחד עם הווסט שלו", מספרת מאירי. הווסטים הצבעוניים הותאמו לתפקיד, ואם זה לא היה ברור מספיק, נכתב על גבי הווסט גם התפקיד עצמו. "היו כל מיני צבעים והיה כתוב על כל אחד - זה כרוז, זה מבצע, אחראי על מבצעים. זה היה נורא ואיום, אבל לא היתה ברירה. כל הזמן צחקנו והתלוננו על איך שאנחנו נראים. אני מניחה שלאלה שבאו אחר כך זה היה נראה טריוויאלי, אבל בהתחלה