למה במסעדות אין כלובים

תאר לך שלקחת על עצמך לתכנן מסעדה חדשה. נתנו לך לוח חלק וצ'ק פתוח. אולי תמצא את עצמך חושב: "במסעדה הזאת יגישו סטייקים. לכן הלקוחות יזדקקו לגישה לסכינים חדות. ואנחנו הרי יודעים שאנשים שבידיהם סכינים חדות עלולים לדקור אנשים אחרים. לכן, כדי שהמסעדה תהיה בטוחה, כדאי שנגדר את כל אחד מהשולחנות בתוך כלוב, כדי לשמור על הלקוחות אלה מאלה". הרעיון לעיל נשמע אבסורדי, נכון? אף שכבר קרה שאנשים השתגעו ותקפו את זולתם במסעדה, החברה האנושית בחרה שלא להפוך את האיום הקיים של התנהגות שלילית או פלילית למרכיב מרכזי בתכנונם של מוסדותינו.

ג'ימי וויילס, מייסד ויקיפדיה, רותם את משל המסעדה כדי לדבר על תכנון מערכות מקוונות. איך זה, הוא מקונן, שבבואנו לבנות מערכות המיועדות לאפשר אינטראקציה אנושית וחברתית אנחנו שוכחים את לקחי סיפור המסעדה? מדוע בהקשר של יישומי רשת אנחנו חוזרים ומתנהגים כמו הפרנואיד החששן ביותר ממשל המסעדה?

הנחת היסוד שכולנו אוחזים בה כאשר אנו יוצאים לרחוב, יושבים במסעדה או מטיילים בפארק היא שכמעט כולם מתכוונים לטוב ורק מיעוט קטן מאוד מתכנן לפגוע בנו. אלא שבנייתן של מערכות תוכנה ואינטרנט מתחילה בהנחה הפוכה. על הכל להיות בתוך גן נעול, מוצפן, בבעלות רשומה ומאובטחת במערכות רשמיות. שאם לא כן, דבר נורא יתרחש. וזה העניין, ממשיך וויילס. אסונות נוראים לא התרחשו. הוא, ובני דורו המאמינים בקוד פתוח ובמערכות פתוחות והשתתפותיות, מתלהבים ומתגאים בעולם החדש, הגועש, של רשת השתתפותית, נטולת גדרות וכלובים, שבה נותנים בידי כל אחד סכינים חדות ואפילו נשק חזק יותר: כלי כתיבה!

אנשים שבידיהם סכינים חדות עלולים לדקור אנשים אחרים | צילום: shutterstock

בסביבה הזאת, ההשתתפותית, אחד הנזקים הגדולים ביותר שבכל זאת אפשר וצריך לחזות הוא הנזק למוניטין. אם כל אחד יכול להגיד כל דבר, ואין צנזור או אפילו כתובת לתביעת דיבה, הסכינים נראות יותר חדות, והעטים יותר מושחזים.

ספר חדש ומדובר שיצא לאחרונה מציב את הכותרת הראויה לנושא: "המערב הפרוע 2.0" (Wild West 2.0). שני מחבריו, משפטנים בוגרי סטנפורד והרווארד, מציעים שירותי הגנה בעולם הפרוץ החדש. צריך לדעת שהספר הוא חלק מן המאמץ שלהם לטפח את המוניטין שלהם עצמם. וזהו מאמץ מוצלח: הספר טיפס במהרה לראש רשימת רבי־המכר.

העולם המקוון רוקד על פי חליל הקסם של המוניטין. בעולם שבו הווירטואלי גובר על הממשי, מה שאומרים עליך חשוב אפילו יותר ממה שאתה. זהו עולם המתאפיין במיידיות, תמידיות ואנונימיות. הפרדוקס והחרדה של העולם הפרוע נטועים בעובדות אלה: כל מה שנאמר נגיש מכל מקום לאלתר, ונשאר לצמיתות. ומי שאמר את מה שאמר מסתתר מאחורי מסך האנונימיות. בספרם המחברים מנסים להראות שיש הרבה ממה לחשוש, אבל גם שיש איך להגיב ולתקן.

מייקל פרטיק ודיוויד תומפסון, הכותבים, סוקרים את הקנאה ויצר הנקם, הבריונות, הסחיטה, הפוליטיקה והכמיהה לכוח שמובילים את הפגיעות במוניטין. הם מעמיקים בתיאור המצב המשפטי, אבל בעיקר מדגישים מה אי אפשר לעשות.

הרבה מנזקי המוניטין ברשת הם מן הסוג של נעשה שאי אפשר להשיבו. הם טובעים את המושג "אפקט סטרייסנד", על שמה של ברברה סטרייסנד וניסיונה הכושל להביא להסרת תכנים מן הרשת. הניסיון של כוכבת הקולנוע לכפות מחיקה של צילום ביתה שהופיע ברשת הביא לשכפול וליתר הפצה שלו. הרשת היא אורווה שאת דלתותיה כבר פתחו פעם אחת. סגירתם עכשיו היא חסרת תועלת.

ספרם של פרטיק ותומפסון מומלץ במיוחד כי זהו מדריך פרקטי למשוטט ברשת. הרשת היא המקבילה של המסעדות החדשות מתוך המשל של וויילס. יש בה הרבה יותר סכינים וסכנות. הספר לא חוטא בהפחדות יתר, צודק בהפניית הזרקור לנושא המוניטין במקום נושא הפרטיות, ומספק מידע יעיל ומסגרת חשיבה נכונה למי שרוצה להתנהל בסביבה החדשה הזאת.