דו"ח טכנולוגי: משבר גיל ההתבגרות של טוויטר
טוויטר מגינים על השימוש בשם האתר ומעצבנים את המשתמשים, קריאות מצוקה של בני נוער ברשת לא נענות, נוכלי ניגריה מתחזים ללוחמים בטרור ופייסבוק מנסה לשאוב מידע על משתמשים חמקנים
כשהציפור מתבגרת
עבדכם הנאמן אוהב את טוויטר. מדובר באחד הכלים המבריקים ביותר שהעמידה הרשת לרשות האדם, אחרי יוטיוב. אבל גם לי ברור שמדובר, בסופו של דבר, בחברה מסחרית שתצטרך מתישהו, כנראה בקרוב, להוכיח שהיא יכולה גם להרוויח כסף.
כל מיני מפתחים כבר ייללו על כך שטוויטר בגדה בהם כאשר החלה להוציא אפליקציות בעצמה. עכשיו מגיע סיבוב חדש של בכי ונהי: החברה הוציאה שורה של כללים מעצבנים העוסקים בדרך הנכונה להשתמש בשם שלה. היא דורשת אזכור שלה כאשר משתמשים בביטוי to tweet, וגם דורשת ממפתחים שיוצרים אפליקציות שלא להשתמש בשם שלה עם אותיות גדולות, ובכל מקרה לעשות זאת רק אם האפליקציה אכן מיועדת לטוויטר. האפליקציה הפופולרית TweetDeck, למשל, נמצאת בבעיה.
אבל ככה זה. אלה כללי המשחק. מי שלא ישמור על השם הרשמי שלו, או לפחות יצהיר על כוונתו לעשות זאת, יאבד את יכולתו להגן עליו. המייללים טוענים שגוגל מרשה להשתמש בשם שלה כפועל ("לגגל") בלי שום בעיה. הבל הבלים, הכל הבל: ב-2006 גוגל הודיעה שאם מישהו ישתמש בפועל "לגגל" כדי לציין חיפוש במנוע חיפוש אחר (למשל, "גיגלתי את זה ביאהו"), היא עלולה לתבוע אותו. היא לא תבעה, כמובן, כי אחרת החברה היתה צריכה להקדיש את כל זמנה וכספה לעורכי דין. אבל זו היתה הצהרת כוונות, כזו שהשמיעו גם חברות אחרות, הצהרה שתשמש כסעד משפטי מאוחר יותר, במקרה של צורך אמיתי בתביעה. מדהים לראות כל פעם מחדש איך אנשים בוגרים מצפים מחברות עסקיות להתנהג כמו ילדים, או כמו היפים.סימני מצוקה און-ליין
באוסטרליה מודאגים משיעור ההתאבדות בקרב קטינים: הוא עלה ב-2009 ל-17, עליה של יותר מ-50% בהשוואה ל-12 המתאבדים של שנת 2008. הבעיה בזיהוי של נערים ונערות שעלולים להתאבד, אומרים שם, היא צורת התקשורת שלהם.
אנשים משדרים בדרך כלל סימני מצוקה לפני שהם שולחים יד בנפשם. גם במקרה הזה, שישה מן הקטינים שהתאבדו שלחו סימני מצוקה – אבל הם עשו זאת באמצעות שיחות טלפון, או באמצעות כתיבה בבלוג. קטינים אחרים, שהבחינו בסימנים האלה, לא ידעו כיצד לנהוג ולמי לפנות.
צוות אוסטרלי שבחן את הנושא מצא שיש לחנך אנשים כך שיוכלו לזהות ולהגיב לסימני סכנה, תוך מתן תשומת לב לאמצעי התקשורת שבהם משתמשים קטינים. זו, אפעס, מסקנה מובנת מאליה, וגם לא מועילה במיוחד: אילו הנער היה רוצה לתקשר עם מבוגרים, הוא היה עושה זאת. בעיית התקשורת, בסופו של דבר, לא באמת קשורה לאמצעי התקשורת.
לילדים, ובמיוחד בני עשרה, תמיד היתה בעיה לתקשר עם מבוגרים. לא בטוח שהיא החריפה במיוחד בעידן התקשורת הדיגיטלית. מה שהעידן הזה שינה, אם כבר, הוא את היכולת לזהות סימני מצוקה בדיעבד: מסרים בבלוגים, מסרונים, וכו' – כל אלה זמינים היום לעיון מחדש. אבל, כמו תמיד, זו חוכמה שלאחר מעשה. מה שלא עורר מספיק דאגה לפני המוות, ברור הרבה יותר עכשיו. ונגד זה אין פתרון טכנולוגי.
אותו עוקץ, תירוץ אחר
מזימת טרור נרחבת סוכלה בסוף השבוע, לפחות עד כמה שאנחנו יודעים. בינתיים, מסתבר שגם פעולת טרור יכולה לשמש את החשודים הרגילים כדי לנסות להוציא כסף מטמבלים. כן, אנחנו מדברים על כמה מהתושבים הזריזים של ניגריה. ההונאה המוכרת כעוקץ הניגרי קיימת כבר כמעט שלושה עשורים, והיא נוצרה עוד בימי הדואר והפקס. הבסיס שלה הוא הטענה שאם רק תתן לנוכל המתחזה קצת כסף, הוא יוכל לתת לך גישה להרבה יותר כסף. הנוכל מיידע את הקורבן המיועד שמה שהוא צריך לבצע הוא לא בדיוק בצד הנכון של החוק, כאמצעי שמיועד להנמיך את הסיכוי שהקורבן יפנה למשטרה.רק מעטים לא מכירים כיום את העוקץ הניגרי, על שרי האוצר המודחים שהמציא, הדיקטטורים הנמלטים, הנסיכים שנאלצו לגלות וכל שאר הדמויות הססגוניות. וכמו כל אורגניזם, גם המזימה הזו צריכה לעבור מוטציה כדי לשרוד סביבה שהפכה לעוינת.
אז היא עברה. משתמשים גילו לאחרונה וריאציה של המזימה, שבה מתחזים הנוכלים לאנשי החטיבה ל"מלחמה בטרור ופשעי ממון" של ה-FBI. הם מסבירים לקורבן המיועד שהם הופתעו לאחרונה לגלות שסכום כסף גדול, יותר מעשרה מיליון דולר, הועבר מהבנק המרכזי של ניגריה לבנק אמריקאי, כשהוא מיועד אל הקורבן. כדי לקבל את הכסף, הקורבן צריך להוכיח שהוא שייך לו. למעשה, המייל אפילו מאיים עליו שאם הוא לא יוכיח שהכסף שייך לו, הכסף יוחרם, והוא עצמו ייעצר בחשד לטרור והלבנת כספים. "יש לך 72 שעות להוכיח לנו שאתה לא טרוריסט", רועם המייל, "ראה הוזהרת!", ודורש מהקורבן ליצור איתם קשר מיד, כדי שיוכל לרכוש לעצמו "תעודת חסינות דיפלומטית להעברת כספים". ראו הוזהרתם.פייסבוק בעקבותיך
פייסבוק ממשיכה לשחרר הצהרות על כך שהיא מעודדת פרטיות. בפועל, היא עסוקה בלהפשיט אותה מעליך. עסקת הבסיס בין הרשת החברתית ובין המשתמש היא פשוטה: תמורת אמצעי תקשורת עם ידידיו, ושטח אחסון חינמי נרחב, מוסר המשתמש את כל פרטיו לפייסבוק כדי שזו תוכל למכור אותם לחברות פרסום וכריית מידע, שישתלו בתמורה פרסומות מותאמות אישית בדף המשתמש. אבל חלק מהמשתמשים מתעקשים לא להבין את ההגיון של העסקה הזו, וכדי להגן על עצמם הם יוצרים פרופילים שלא אומרים עליהם כמעט כלום. זה לא מאפשר לפייסבוק להתאים להם פרסומות, מה שפוגע במודל הכספי של החברה. אז צוקרברג וחבריו עובדים על פתרון: פטנט חדש שהם הוציאו יאפשר לרשת החברתית לבחון את המידע על החברים שלך, ולהסיק ממנו נתונים עליך. אם כל החברים שלך אוהבים סוג מסוים של משקה, סביר שגם אתה שותה אותו – ולו מתוך לחץ חברתי. אם חלק ניכר מהם עוסקים בספורט ספציפי, יש להניח שגם לך יש עניין כלשהו בו. אם אחוז ניכר מהם עוסק בצילום, כנראה שפרסומת לעדשה חדשה (המממ, עדשה חדשה) לא תתבזבז עליך. פרטיות? לא מעבירים מידע אישי למפרסמים? לא בפייסבוק. ולא משנה מה היא אומרת.
קצרצרים
דיווחנו לפני כחודש ומשהו על כך שממשלת מוזמביק מנעה משלוח כמויות גדולות של מסרוני SMS, לטענתה כדי למנוע מהומות במדינה, תוך דגש על מכשירי pre-paid. עכשיו מסתבר שהמכשירים הללו עצבנו את הממשלה מספיק כדי שתצא למסע צלב נגדם. היא הוציאה תקנה חדשה, שאוסרת לרכוש סלולרים באופן אנונימי. הממשלה טוענת שמדובר בנסיון להילחם בפשיעה, ספציפית בעוקצים ניגריים למיניהם. האופוזיציה, איך לומר, לא התרשמה מהטענה הזו. מצד שני, לא בטוח שלממשלה יהיה את האומץ או הכוח כדי ליישם את ההחלטה. מה היה אילו: כשסרגיי ברין ולארי פייג' חיפשו לעצמם מנכ"ל – זה היה לפני כעשור, אחרי שהם הגיעו למסקנה שצריך מבוגר אחראי – המועמד שהם באמת רצו לתפקיד היה סטיב ג'ובס. כבר היה לו ג'וב, אבל הם חשבו משום מה שהוא עשוי להתעניין בסטארט-אפ הקטן שלהם. זה לא הסתייע, כידוע, ואחרי שהם קלטו שאריק שמידט מבקר בפסטיבל Burning Man, הם התרשמו ושכרו אותו. תחשבו כמה העולם היה גרוע יותר אם סטיב ג'ובס לא היה ממקד את תשומת ליבו בצעצועים אלא בחברה מסוכנת באמת.יש מעט מאד מקומות לא-מחוברים בעולם. ועכשיו, מי שציפה לקצת שקט בפסגתו הידועה לשמצה של הר מבודד – ספציפית, האוורסט – כנראה יתאכזב. כן, כן, מי שיילך בעקבות אדמונד הילארי ויטפס עליו, יגלה שיש שם קליטת דור שלישי ושהוא יכול לשדר את עצמו ישירות ליוטיוב.
צחוקים. אפל ידועה בכך שהיא תובעת כל מי שעשוי לחשוב על שימוש בסימנים הרשומים שלה. עכשיו תובעת אותה איזו חברה טיוואנית בשנקל, ודורשת ממנה פיצויים על השימוש בשם אייפד, שלפחות בסין מתקבל הרושם שהוא נרשם על שמה. ב-2006, אפל רכשה ממנה את הזכות להשתמש בשם, אבל החברה טוענת שהעסקה ההיא לא כללה את הזכות לעשות זאת בסין.
המאבק על הישרדותה של שיטת המושבעים נמשך: מדינת פלורידה הידקה את ההנחיות שלה למושבעים, והן אוסרות מעתה על כל דיווח מצידם במדיה דיגיטלית בנוגע למתרחש במשפט. לא פייסבוק, לא בלוגים, לא טוויטר. כלום. לא ברור אם ההנחיות אוסרות גם על הבעיה המעיקה האחרת, זו של חיפוש מידע ברשת על נושא המשפט. גם לא ברור כיצד בתי המשפט יאכפו את האיסור, אלא אם בכוונת פלורידה להתחיל לזרוק מושבעים לכלא בסיטונות על בזיון בית המשפט.
7 תגובות לכתיבת תגובה