מה רע בלהיות הכי חזק?

השיעור שהטבע מנסה ללמד אותנו כבר מיליוני שנים הוא שלא כדאי להיות חזק מדי. נדמה לנו שתפקיד האבולוציה הוא להפוך אותנו ליצורים החזקים והעמידים ביותר שישנם, אך למעשה, עמידות מושלמת למצב הקיים היא חולשה מוחלטת כאשר המצב משתנה. הדינוזאורים הם הסיפור הקלאסי: עד לפני 65 מיליון שנה הם היו שליטי כדור הארץ. הם היו "בני האדם" של עידן המזוזואיקון, בדיוק כפי שאנו השליטים מאז עידן ההולוקן. והם נכחדו כולם, כיוון שהיו מצוידים היטב לכל המצבים הקיימים, וכלל לא היו מוכנים לשינויי האקלים שחלו בעקבות האסטרואיד שלפי ההשערות פגע בכדור הארץ והביא עליהם חורבן.

הם אינם הדוגמה היחידה. ישנם זני בעלי חיים שהיטיבו לפרוח באזורים קרים בגלל פרוותם העבה, ונכחדו כאשר האקלים השתנה, כיוון שלא היו בהם די פרטים שנולדו עם פרווה דלילה. הדבר התרחש בעבר גם אצל חיידקים. משהו בכוח רב מדי לא נכון מיסודו, לא ביולוגית ולא תרבותית. אפילו היוונים הקדמונים הכירו בכך, ובכל פעם שאחד מגיבוריהם נהפך לבלתי מנוצח, האלים כעסו ומצאו דרך להושיבו במקומו הראוי. ומבחינת התוצאות, ההפתעות שהטבע מזמן לנו מפעם לפעם דומות מאוד לכעס האלים.

אבל בטבע כל אסון הוא הזדמנות. אסון הוא האמא של ההזדמנויות. הוא הרגע הגדול שבו השחקן המחליף יכול לעלות לבמה. אלמלא האסטרואיד שחיסל את הדינוזאורים, אבות אבותיהם של בני האדם לעולם לא היו מקבלים את ההזדמנות שלהם.

כמה זנים בעולם אפילו הפנימו את ההמתנה לאסונות אל תוך הביולוגיה שלהם. ישנם, למשל, כמה סוגים של עצים שבימים רגילים חולקים במשאבים עם סובביהם, אך בנויים למנף רגעי מצוקה. חברי משפחת האיקליפטוס, העמידים לאש יותר מהרבה עצים אחרים, מכילים בתוכם שמנים דליקים. ישנם אף דיווחים על עצים שהתפוצצו במהלך שריפות. חומר נפץ בוטני כזה יכול לעודד ולהחמיר שריפה שמתפשטת ביעד, כדי לדכא את הצמחים שעמידים לאש פחות מהאיקליפטוס. הם לוקחים סיכון. כל משבר כלכלי יכול להיהפך לשפל ממושך שיחסל את הספקולנטים מכל הצדדים. אולם זו האסטרטגיה של האיקליפטוס, ואם היא תיכשל, התור של המחליפים ארוך.

אך רוב החיים בעולם – מצמחים וחיידקים ועד פילים ועכברים – מקיימים ביניהם יחסי גומלין שיוצרים סביבה המעדיפה את כולם, ולא רק זן עליון אחד.

מלבדנו. אנו, בני האדם, לא למדנו להשתלב בסביבה אלא לשלוט בה, וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. שום מהפכה ירוקה לא תשנה את העובדה שאנחנו חזקים מדי. אלה לא רק ביות הטבע והתעשייה המודרנית. זה האופן שבו אורח החיים שלנו מחייב הרס מתמיד של דרכי הטבע.

אחד הביטויים הבסיסיים של יחסי הגומלין בטבע הוא קרומי החיים, שמוכרים יותר כרקבובית הדביקה שמתפתחת באתרים אקזוטיים כגון כיורים ואקווריומים. בשוחות הרפש האלה, החיים בהתהוותם, יש משהו מרגש, כי הן תמיד שם. ולאחר שנפרק אותן בסבון ונסלק את הגוויות במטלית, הן יחזרו מהר משהופיעו לראשונה.

המלחמה בקרומי החיים אינה רק סגנון חיים, אלא סלע קיומנו, ודוגמה טובה לכך היא האיום שהם מהווים עלינו כאשר הם מתפתחים במכשור רפואי. כשרקבובית צצה על אינפוזיה אפשר להסיר אותה. כאשר היא צצה על ירך מלאכותית, היא עלולה "להסיר" את בעלי הירך. הציווי התרבותי האנושי לשפר את חיי הנכים והזקנים גוזר מלחמה נצחית ביסודות החיים.

זה טוב להיות היצור רב־העוצמה ביותר בעולם. אבל פעם בהרבה שנים הטבע אוהב להפתיע, וזן שרוצה להמשיך ולהתחזק צריך להיות נכון גם להתכסות בקצת רפש.