דו"ח טכנולוגי: לחם, עבודה, סלולרי

הזכות לסלולר

מה זאת "זכות בסיסית"? רובנו חושבים בהקשר הזה על אוכל, מים, קורת גג ותנאים היגיניים מתקבלים על הדעת. תוכנית שמיישמת של רשות התקשורת הפדרלית בארצות הברית, ה-FCC, מוסיפה לרשימה הזאת גם את הזכות לטלפון סלולרי. ברשות הבינו, כנראה, שהסלולר יכול לא רק להציג אפליקציות מטופשות, אלא גם לעזור למשתמשיו לצאת מהאזורים העניים ביותר של החברה האמריקאית.

התוכנית, שנקראת Lifeline and Link Up, מסבסדת את הגישה לסלולר עבור עניים שעומדים בקריטריונים מסוימים. כעת מנסים כמה מחברי הנהלת הסוכנות להרחיב אותה באופן משמעותי, כך שתעניק לעניים גישה לסלולר יחד עם תלושי המזון שלהם.  

זו, ככל הנראה, רק ההתחלה: אחר כך יגיע זמנו של האינטרנט בפס הרחב כזכות בסיסית. הפערים הדיגיטליים בארצות הברית מצטמצמים, אבל באופן איטי – ולא באופן שווה. נכון, נרשמה עליה ניכרת בשימוש בפס רחב באזורי מגורים: כמחצית מהאזרחים שם השתמשו בו ב-2007, 64% היום. אבל פחות ממחצית מהשחורים וההיספנים נהנים מפס רחב, לעומת 68% מהלבנים, ויותר מ-77% מהתושבים ממוצא אסיאתי.

הפער ברור גם כשמסתכלים על נתוני ההשכלה: 84.5% מבתי האב שבהם יש בוגר קולג' אחד לפחות השתמשו בפס רחב, בהשוואה ל-28.8% בלבד בקרב בתי אב שאין בהם בוגר תיכון. קרוב לשני שליש מהעירוניים השתמשו בפס רחב, לעומת כמחצית מהכפריים. יש סיכוי לא רע שהנתונים האלה ישתנו בשנים הקרובות, אם המפלגה הרפובליקנית, אויבת העניים מאז ימי רייגן, לא תקלקל.

ועכשיו לנושא אחר לגמרי.

כן, היא כתבה שהבוס שלה אידיוט. אז?

במסגרת השינוי המהיר של יחסי הכוחות בין עובדים ומעסיקים בעידן הדיגיטלי, שהמאפיין המובהק ביותר שלו הוא מעבר של עובדים רבים לעבודה בבית – עולה השאלה המעיקה עד כמה שייך העובד לבוס שלו. כשהחברה מעניקה לך מכשיר סלולרי, למשל, היא מצהירה על כוונתה להמשיך ולהטריד אותך גם אחרי העבודה. אבל זה הולך מעבר לכך. פעם, אחרי העבודה, היה מקובל שהעובדים יוציאו קיטור זה בנוכחות זה, בלי בוסים. לעיתים בפאב, לפעמים במגרש החניה, ולאף אחד לא היה אכפת יותר מדי.

היום אנשים מוציאים קיטור בעיקר בשלל כלי תקשורת אלקטרוניים, כשרשתות חברתיות מהוות כלי בולט. הדרישה של המעסיק, שהעובד יכתוב על הג'וב שלו רק את מה שמקום העבודה רוצה לקרוא, משמעותה שאנשים נדרשים שלא לכתוב על חלק מרכזי משעות הערות שלהם.

לא כולם מסכימים לזה: בהחלטה תקדימית, גוף ממשלתי אמריקאי שמגן על זכויות עובדים – ה-National Labor Relations Board – הודיע כי שמעסיק שפיטר עובדת לאחר שזו כתבה את מה שהיא חושבת עליו בדף הפייסבוק שלה, פעל בניגוד לחוק. לעובדים, פסק הארגון, יש זכות חוקתית מוגנת לקטר על הבוסים שלהם.

למעסיק המפטר, שירות אמבולנסים, היתה מדיניות שאסרה על העובדים שלו לדווח על מה שמתרחש במקום העבודה בפייסבוק או ברשתות חברתיות אחרות. המדיניות הזאת, אומר הארגון, מנוגדת לחוק, שמתיר לעובדים להתאגד ולנהל דיונים על התנאים במקום העבודה שלהם. והחוק הזה, חשוב לציין, לא מבדיל בין שיחות ברזיה לבין פייסבוק.

עורכי דין שמתמחים בייצוג עובדים כבר מיהרו להתריע בפני כל העובדים בארצות הברית שרצוי להם לבחון, בעקבות הקביעה, את מדיניות הרשת של המעסיקים שלהם. מעסיק שיאסור על דיונים בקרב עובדיו על תנאי העבודה, מסתכן שיואשם בכך שהוא "מצנן" את זכות הדיבור שלהם, כלומר מהלך עליהם אימים. כאן המקום להבהיר שמי שינסה את הטריק הזה במדינה מסוימת במזרח התיכון עושה זאת על אחריותו האישית בלבד, והמדור לא לוקח שום אחריות למקרה שהוא יפוטר, לא יצליח למצוא עבודה, ויצטרך למכור כליה לסוחר עבדים בכוויית.

בעקבות התחנה האבודה

תחנת רכבת תחתית בניו יורק. תחנת הרפאים האמנותית בדרך להפוך להיסטוריה? | צילום: cc by Volpin

אי שם במעמקי הרכבת התחתית של ניו יורק, יש תחנת-רפאים. לא ברור מדוע היא אינה פעילה יותר, אולי בגלל קיצוצי תקציב או תקלות בתקופת השפל הגדול (לא זה הנוכחי, ההוא שאחרי 1929). קבוצה של אמני רחוב מחתרתיים השתלטו על האתר, והפכו אותו לתצוגת אמנות מרשימה.

לפחות כך מספרים. האמנים מנסים לשמור על המקום חשאי כמידת האפשר, בין השאר משום שסביר למדי שכל העסק חוקי פחות מצחי הנגבי. "הניו יורק טיימס" פירסם כתבה בנושא לפני זמן מה, ותוך זמן קצר פורסם מקום התחנה כך שכל מי שישקיע מעט מאמץ וזמן יוכל למצוא אותו. בלוגרים תיארו אותו בעיניים מזוגגות, תמונות הועלו לפליקר.

כל זה קצת לא מצא חן בעיני אמני הרחוב שהשקיעו מאמצים ניכרים במקום. הם מתחילים לקלוט שהם לא יכולים יותר לשמור על המקום לעצמם, אבל הם רוצים שאחרים ינהגו בו בכבוד. כלומר, שיגיעו אליו, יתרשמו, אבל לא יפרסמו מידע עליו ולא יהפכו אותו לסנסציית תיירות להיפסטרים. הקרב נראה אבוד: ברגע שמידע יוצא, כבר אי אפשר לשמור עליו לעצמך.

לזה, אגב, קוראים צרות של עשירים. אני עדיין מחכה לסתם רכבת תחתית, אפילו בלי תחנות אבודות.

מהו המכשיר המועדף לקריאת ספרים אלקטרוניים?

לא בצמרת. קינדל

לא, לא הקינדל של אמזון . אמנם מדובר בעסק מצליח מאוד, אבל הוא מחזיק בנתח שוק של 32% בלבד מבין המכשירים השונים שמאפשרים קריאת ספרים בפורמט דיגיטלי. במקום הראשון והמפתיע יחסית ניצבים המחשבים הניידים (לא כולל נטבוקים), עם נתח שוק של 35%. במקום השלישי והרחוק ניצב האייפון, עם 15%, ואחריו הקורא האלקטרוני של סוני (12%), והנטבוקים (10%). הנוק של בארנז אנד נובלס והאייפד של אפל חולקים שניהם תשעה אחוזים.

רק 7% מאוכלוסיית ארה"ב קוראים כעת ספרים דיגיטליים – אבל 8% אמרו שהם מתכוונים להתחיל להשתמש בהם בשנה הקרובה. אם המספר הזה ימשיך לעלות בקצב דומה, פורסטר מעריכה ש-2015 תהיה השנה שבה עולם המו"לות יעבור שינוי בלתי הפיך. היא מעריכה שבסופו של דבר אמזון תנצח במלחמת הספרים האלקטרוניים, בין השאר משום שחלק ניכר מהקוראים בעולם כבר התרגלו לבטוח בה ולצרוך דרכה ספרים.

המשך יבוא.

קצרצרים

אתר "כצעקתה" הישראלי, שמתעד הטרדות מיניות שסופגות נשים ברחובות, מנהל מאבק חשוב הנוגע לבעיה שגברים רבים כלל אינם מודעים לה. שירות דומה בארה"ב, ihollaback, לוקח את המאבק צעד אחד קדימה: הוא יוצר אפליקציות סלולריות, שגם ימפו את האתרים שבהן מתרחשות ההטרדות. הרעיון הוא חשוב: נשים שלא מגיבות להטרדה מפנימות, ולפעמים גם מעבירות הלאה, את המסר שהתגובה הנכונה לפעולות כאלה היא שתיקה. השלב הבא צריך להיות צילומו של הגבר-גבר-בעיני-עצמו, רצוי בווידיאו, והעלאת הסרטים לרשת. אולי אחרי שכמה חיים של שרצים כאלה ייהרסו, אחרים ילמדו את הלקח.

ממשלת בריטניה מתחילה לפרק חלקים מהממלכה המנוטרת: הממשלה החדשה הורתה על השמדת מאגרי המידע שאספה ממשלת הלייבור היוצאת, שטרם פגשה תוכנית מעקב שבה לא התאהבה במבט ראשון, לקראת הנפקת תעודת זהות לאומית. כמו כן, יושמד הציוד שהיה מיועד לעיבוד מידע ביומטרי עבור תעודות הזהות. זה יעלה שלושה מיליון ליש"ט ויהיה שווה כל פני. בניגוד למדינות מסוימות במזרח הים התיכון, שדווקא היו תחת שלטון בריטי נאור יחסית פעם, הבריטים רואים בחלחלה את הרעיון שהם יצטרכו להסתובב עם תעודות ממשלתיות שמעידות מי הם, ויצטרכו להציג אותן בפני כל שמנדריק בן 19 שמישהו נתן לו מדים ואלה אבל לא בהכרח שכל. עצם היכולת לעכב כל אזרח ללא סיבה ולדרוש ממנו להזדהות, אחרי הכל, מעניקה תחושת כוח מיותרת.

"הגרדיאן" ביקש מקוראיו להפוך את ים המידע ששפך עליהם וויקיליקס בנושא עיראק לתצוגה גראפית. אפשר לראות את התוצאות כאן. התוצאה המדאיבה ביותר היא זו: פיקסלים כחולים מייצגים הרוגים של בעלות הברית, פיקסלים ירוקים מייצגים את ההרוגים מקרב כוחות הבטחון העיראקיים, אפורים מייצגים אבידות אויב, וכתומים – הצבע הדומיננטי ללא עוררין – את האבידות מקרב האזרחים.

נוסטלגיטק: כולם מכירים את האולר השווייצרי, פעם מתנת בר המצווה הפופולרית ביותר בישראל, אבל מסתבר שזאת לא המצאה מקורית, אלא לכל היותר גילוי מחדש. ארכיאולוגים מצאו בבריטניה כלי מהמאה השלישית, שאפשר לקרוא לו "אולר הצבא הרומאי". הוא מכיל סכין, מזלג, יתד, כף, ומה שנראה כמו פצירה. המכשיר, שמזכיר לנו שהרומאים היו גאוני הנדסה שלא תרמו לנו שום דבר חוץ מבטחון, יין, מים זורמים, דרכים ועוד, עשוי ברזל וכסף. המזלג מעניין במיוחד: אירופה שלאחר פלישות הברברים לא הכירה אותו, עד שנסיכה ביזנטית הביאה אותו לוונציה במאה ה-11. מסתבר שהוא היה שם קודם.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"