"גם למשקיעים הכי טובים יש שנים רעות"

בועז ויינשטיין - מי זה בעצם? סקירה זריזה של כותרות העיתונים הכלכליים בעולם מגלה את העובדות הבאות: בגיל חמש הוא החל לשחק שח, בגיל 27 הוא היה המנהל הבכיר הצעיר ביותר אי פעם בדויטשה בנק, בגיל 35 (בשנת 2008 המקוללת) הוא הפסיד לבנק סכום משוער של מיליארד דולר, ובתחילת 2009, כשמוסדות פיננסיים בכל העולם נסגרו וצמצמו פעילות, הוא עזב את הבנק ופתח קרן גידור בשם סבא.

ילד הפלא של וול סטריט, מי שנחשב ל"סוחר האשראי הטוב בעולם", הוא גם שחקן בלאק ג'ק ופוקר מחונן (ב־2005, במהלך תחרות של ברקשייר הת'אוויי, זכה במזראטי) ולאחרונה נבחר לרשימת 40 האנשים המבטיחים מתחת לגיל 40 של מגזין "פורצ'ן", לצד שמות כמו כמו מייסד פייסבוק מרק צוקרברג, מייסדי גוגל סרגיי ברין ולארי פייג' וגם לארי סילברט, מייסד SecondMarket.

הדימוי הציבורי של ויינשטיין, שממעט מאוד להתראיין, מצייר אותו ככריש־על גאוני שלוקח סיכונים, שוחה בזריזות במים של מיליארדים ולא דופק חשבון. אבל בריאיון המקיף הראשון שלו לתקשורת, אותו בחר לתת ל"כלכליסט", מצטייר ויינשטיין יותר כדולפין ידידותי ופחות ככריש קשוח. הוא אדיב, סבלני ונינוח, ועונה על כל שאלה באריכות ובפירוט - מה שמרשים במיוחד לאור העובדה שהריאיון מתקיים יומיים לפני החתונה שלו לעו"ד טלי פרהדיאן, שעובדת במשרד המשפטים האמריקאי. “היא מדהימה", הוא אומר בעיניים בורקות, “חבל שלא נפגשת איתה, היא בדיוק היתה פה".

אנחנו יושבים במשרדי קרן הגידור החדשה שלו, סבא, בקומה ה־58 של מגדל הקרייזלר, אחד הבניינים המפוארים והמפורסמים בניו יורק. קירות הבניין מקושטים בשיש, זהב ועיטורים, על פי מיטב אסכולת הארט־דקו. בהתלהבות של ילד הוא מראה לי את הלוגו שעיצב בעצמו לקרן, שמדמה את ראשי העיטים המפורסמים שמעטרים את פינותיו של הבניין. “תמיד רציתי משרד בקרייזלר", הוא אומר, “גדלתי בניו יורק, באפר ווסט סייד".

אז אתה לא ישראלי, כפי שאוהבים לציין בגאווה בעיתונים בארץ?

"אמא שלי ישראלית, אבא שלי אמריקאי ואני נולדתי פה. אני אמריקאי אבל ישראלי בלבי. אני קשור מאוד לקהילה הישראלית בניו יורק. אחד החברים הקרובים שלי, שגם ידבר בחתונה שלי, הוא אפי גילדור (טייס קרב ישראלי לשעבר שהקים קרן שגרפה מאות מיליוני דולרים ממסחר במט"ח - ט"ש). אני חבר טוב של עוזי צוקר (לשעבר בכיר בבר סטרנס - ט"ש), שגר בבניין שלי, ושל בת הזוג שלו רבקה סקר (ממייסדות סותבי'יס ישראל - ט"ש). בדויטשה בנק נטיתי לקבל ישראלים לעבודה, מכל הסיבות הנכונות, והם קיבלו ישראלים אחרים. מתוך 200 האנשים שניהלתי שם היו 7%–8% ישראלים, זה לא רע בשביל בנק גרמני".

הוא מדבר עברית לא רעה, אבל מעדיף אנגלית. "בתור ילד העברית שלי היתה מאוד טובה, כי למדתי בבית ספר יהודי. המשפחה שלי לא דתית אבל היה להם חשוב שאקבל את היסודות", הוא אומר בעברית משולבת אנגלית, “עכשיו אני קצת מתבייש. לא דיברתי ממש מגיל 12 בערך". בילדותו בילה את חופשות הקיץ ברמת גן אצל סבו וסבתו, אהרון וסבינה בלחוביץ', אצל קרובי משפחה בקיבוץ נגבה ובקפה כסית בתל אביב. "חצקל איש כסית היה הדוד־רבא שלי מצד אבא", הוא מספר, "הוא ואבא שלי היו מאוד קרובים, ובכל פעם שהיינו בארץ היינו הולכים לכסית".

אביו סטנפורד הוא בעלי חברת ביטוח בגמלאות. אמו ג'יזל עבדה תקופה קצרה במשרד החוץ בירושלים ותרגמה מאמרים לעיתונים בישראל. "הם נפגשו באירוע התרמה לגולדה מאיר", הוא מספר. אחותו הבכורה אילנה נחשבת לציידת הראשים המובילה בעולם קרנות הגידור.

ויינשטיין על המרפסת במגדל הקרייזלר. "תמיד רציתי שם משרד" | צילום: שחר עזרן

"אני לא משחק כמו קספרוב"

מגיל צעיר נמשך ויינשטיין למתמטיקה ולמספרים. בתור ילד עקב בקביעות אחר סטטיסטיקות של ספורט וצפה מדי שישי בתוכנית טלוויזיה שסיכמה את השבוע בשוק ההון עם אמו, שהשקעות היו התחביב שלה. אבל התחביב הגדול ביותר שלו היה שחמט.

כשהיה בן חמש רשמו הוריו אותו ואת אחותו לחוג שחמט. "היא היתה הכי טובה בכיתה ואני הייתי שלישי, אבל רוב הילדים היו בני שבע או שמונה", הוא מספר, "פיתחתי אהבה גדולה למשחק". בגיל 16 כבר היה רב־אמן ודורג במקום השלישי בארצות הברית, אבל "אז הגיעו כל המהגרים מרוסיה שהיו הרבה יותר מיומנים ממני. בשבילי זה היה תמיד תחביב".

לא מזמן, במסגרת אירוע התרמה, הוא זכה לשחק מול גארי קספרוב. "זה היה מרגש, הוא גאון, הוא מדהים", מתלהב ויינשטיין, שפגש בקספרוב לראשונה חמישה חודשים קודם לכן: "הוא ישב בחדר הזה, אכלנו יחד ארוחת צהריים והתיידדנו". מאמר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" הכתיר את ויינשטיין כמנצח של המשחק, אבל הוא מצטנע: "זה לא מדוייק להגיד שניצחתי אותו. זה היה משחק זוגות: אני ועוד אלוף עולם שיחקנו נגד קספרוב ועוד בחור כמוני. אסור היה לנו לדבר, כדי שהאלוף לא יוכל להגיד מה לעשות. משחק זוגות זה לא אותו דבר. אני ממש לא משחק ברמה שלו".

יש קשר בין היכולות שלך בשחמט להצלחה בשוק ההון?

"אני לא מת על האנלוגיות האלה, אבל אפשר להגיד שאנשים שטובים במשחקים כמו פוקר ושח טובים בחשיבה אסטרטגית, שמועילה גם בפיננסים".

"השוק השתנה ועסק חדש נולד"

את המסלול שלו בשוק ההון החל ויינשטיין כבר בגיל 15, אחרי שענה למודעה שהודבקה על לוח המודעות בתיכון שבו למד שחיפשה עובד למריל לינץ'. "היה לי אז קול עבה כמעט כמו שיש לי עכשיו. לא נשמעתי בן 15", הוא אומר, "מכיוון שהם רצו שאני אעשה טלפונים, זה התאים להם והם קיבלו אותי. עבדתי שם אחרי בית הספר ובקיץ עבדתי במשרה מלאה. קבעתי עבורם פגישות ועוד דברים מהסוג הזה, אבל תוך כדי ספגתי הרבה. זכיתי להקשיב בישיבות, לקרוא דו"חות והתחלתי להשקיע".

נשמע כמו ילדות מאוד עמוסה. מה בדבר כיף?

"בעיניי זה היה מאוד כיף. וול סטריט תמיד היתה התשוקה שלי. היו לי הרבה חברים מחוג השחמט ומהתיכון, ועד היום הם החברים הכי טובים שלי. אני בדיוק פוגש אותם הערב, לפני שאני נשלח אל חיי הנישואים", הוא צוחק.

ויינשטיין עם סמל הקרן שעיצב בעצמו. ראשי עיטים | צילום: שחר עזרן

אחרי התיכון למד באוניברסיטת מישיגן. "כבר אז ידעתי שאעבוד בוול סטריט", הוא אומר, "ולכן אמרתי לעצמי שאני לא צריך ללמוד פיננסים, כי כבר היה לי מספיק ניסיון. רציתי ללמוד משהו רחב יותר". הוא לקח כמה קורסים בכלכלה, אבל סיים תואר בפילוסופיה: "אהבתי לקרוא את אריסטו, יום, מיל, דקארט. אהבתי במיוחד לוגיקה ומוסר".

גם בשעה שהתפלפל עם קולגות על אריסטו ודקארט, הבורסה המשיכה לדגדג לו בקצות האצבעות. כבר בשנה הראשונה בקולג' סידרה לו אחותו, שעבדה אז בגולדמן זאקס, ריאיון עבודה. “בסוף הריאיון הם אמרו תודה, אבל אין לנו כרגע שום דבר בשבילך", הוא נזכר, "אמרתי תודה והלכתי לשירותים. בזמן שאני שוטף ידיים אני רואה פתאם לידי את דיוויד דלושה, שותף בגולדמן זאקס שלפני כן פגשתי במשחק שח. הוא שאל מה אני עושה כאן, סיפרתי לו, והוא סידר לי עשרה ריאונות”.

אחרי סדרה ארוכה של ריאיונות ותשובות שליליות, בעיקר מפאת גילו הצעיר, הצליח בסופו של דבר להתקבל: "עבדתי שם שלושה קייצים וזה היה מדהים, כי הייתי בסוף שנות העשרה שלי ועבדתי עם אנשים באמצע שנות העשרים שלהם, שכבר למדו ל־MBA”.

אחרי גולדמן זאקס חזר ויינשטיין למריל לינץ' ומשם עבר לחברה קטנה בשם DLJ, שנקנתה על ידי קרדיט סוויס. ב־1998 עברה קבוצת העובדים שעבד איתה במריל לינץ' למחלקת האשראי בדויטשה בנק, וויינשטיין החליט להצטרף.

"נמשכתי לזה כי שוק האשראי בדיוק השתנה, עסק חדש נולד", הוא אומר, "500 שנה לפחות שוק האשראי לא השתנה בכלל. הלוואות ואג"ח — זה כל מה שהיה פחות או יותר. שום נגזרים או אופציות כמו שהיו במניות. ב־1998 נולד שוק נגזרי האשראי, וזה היה עולם חדש, כולם למדו תוך כדי עבודה. מה שהיה אז נפלא בדויטשה בנק היה שהם היו חדשים בארצות הברית, כך שהיתה שם רוח יזמית, פחות ביורוקרטיה, ומי שהצליח התקדם. בגיל 25 הם כבר נתנו לי לנהל את הצוות, זה היה מסלול מאוד מהיר, היה לי מזל. מנגד, נכון שהייתי רק בן 25, אבל כבר היה לי ניסיון של עשר שנים בוול סטריט".

"הפכו אותי לסמל הנפילה"

שנתיים אחר כך, בגיל 27, הצמיחה המטאורית שלו כבר הובילה אותו לניהול חטיבת האשראי של הבנק, שבה עבדו אז 200 איש. הוא פיקח על השקעות בהיקף של 10 מיליארד דולר, כשהוא מרוויח שנה אחר שנה סכומים גדולים עבור הבנק - וכ־40 מיליון דולר בשנה עבור עצמו.

ואז, יום אחד, הגיע המשבר הכלכלי. “במבט לאחור, זו היתה תקופה מאוד לא רגילה. בשמונת החודשים הראשונים של 2008 הלך לנו לא רע, ואז הגיעה קריסת ליהמן ברדרס ופתאום אני עומד בפני הדבר הכי לא ייאמן בשוק ההון מאז השפל הכלכלי הגדול", הוא נזכר, "הכל התהפך בארבעת החודשים האחרונים של השנה, הכל היה מאוד דרמטי. ייצגתי את דויטשה בנק בפדרל רזרב (הבנק המרכזי האמריקאי - ט"ש) בסוף השבוע שבו ליהמן קרסה. היינו ערים כל הלילה, זה היה כמעט סוריאליסטי. למדתי מזה המון. הייתי מאוכזב מזה שהפסדנו כסף".

כמה הפסידה המחלקה שלו באותה שנה? תלוי את מי שואלים. על פי "הוול סטריט ג'רנל" מדובר ב־1.8 מיליארד דולר, או 18% מהתיק, בשעה שההפסד הממוצע לקרן גידור באותה שנה עמד על 21%. על פי מקורות אחרים נמחקו 1.6 מיליארד דולר, ועל פי "הניו יורק טיימס", מדובר במעט פחות ממיליארד דולר. "העיתונים תמיד כותבים על הפסד בנקודה הכי גרועה. הם רוצים לכתוב משהו סנסציוני", טוען גילדור, “אני חושב שההפסדים היו הרבה יותר נמוכים, אולי שליש ממה שאמרו. בסכומים שאנחנו מדברים עליהם זה לא אחוז גבוה בכלל".

גם באותם ימים סוערים שמר ויינשטיין על קור הרוח האופייני לו, פני פוקר אם תרצו. "הפסדנו כסף ב־2008, אבל כולם הפסידו כסף ב־2008", הוא אומר, "זה נעשה כזה סיפור גדול לא בגלל שהפסדנו יותר מאחרים, אלא בגלל שהיינו גדולים.

"הפכו אותי לסמל לעלייה של מסחר בסגנון קרנות גידור בתוך הבנקים, וזה בהחלט נושא לדיון וברור שעכשיו זה ישתנה. אבל בין אם בנקים צריכים שיהיו בהם קרנות גידור ובין אם לא - ניהלנו את הנכסים בסיכון שבו נתנו לנו לנהל אותם".

ג'ים סימונס. "הדבר הכי טוב בספר הוא שהזכירו את שמי יחד עם משקיעים אגדיים כמו סימונס"

השיא של הפיכת ויינשטיין לסמל הגיע בפברואר השנה, בספרו של סקוט פטרסון "The Quants”, שבו הוא טוען שלוויינשטיין, יחד עם זן חדש של משקיעים־מתמטיקאים, תפקיד מרכזי בנפילה של וול סטריט. “זו היתה התזה של הספר", אומר ויינשטיין, “אבל מעבר לכריכה, פטרסון לא ממש טורח להוכיח אותה. עיתונאים ומנהלים כאחד הסכימו שלבלגן במשכנתאות הסאב־פריים היה קשר קלוש לקרנות גידור בבנקים, או לקרנות גידור בכלל. הדבר הכי טוב בספר הוא שהזכירו את שמי עם משקיעים אגדיים כמו ג'ים סימונס, קליף אסנס וקן גריפין".

סופר קלפים בבלאק ג'ק

בינואר שעבר עזב ויינשטיין את דויטשה בנק ולקח איתו 15 עובדים מהיחידה שלו, שכבר אז נקראה סבא. ויינשטיין מספר שההחלטה לעזוב התקבלה הרבה לפני כן, ושסבא נולדה למעשה ב־2006, כמחלקת המסחר בהלימות אשראי של דויטשה בנק: "ב־2006 ניגשתי לראש מחלקת בנקאות ההשקעות בדויטשה בנק ואמרתי לו שאני רוצה להקים קרן גידור. רציתי לעשות את זה במשך הרבה זמן. ערכנו הסכם שלפיו אוכל לתת ליחידה הזו שם שלא קשור לדויטשה, כדי שיום אחד נוכל לקחת אותה ולהקים קרן נפרדת. ההסכם היה שאם אודיע על עזיבה 12 חודשים מראש, בתמורה יהיה לי מותר לקחת את העובדים איתי. בינואר 2008 הודעתי שאני רוצה לעזוב, ובינואר 2009 עזבתי. נפרדנו בצורה מאוד ידידותית, ודויטשה בנק הוא עדיין אחד משני הברוקרים העיקריים שלי".

למה הם הסכימו לזה?

"זה באמת יוצא דופן, אבל היחסים היו טובים בצורה יוצאת דופן. הם רצו לשמור אותי, והם ידעו שכל 28 האנשים שעבדו ביחידה שלי הם אנשים שאני קיבלתי לעבודה".

ויינשטיין והצוות שלו בנו את סבא ב־2009, בתקופה שבה קרנות גידור ומוסדות פיננסיים אחרים עוד נלחמו על חייהם ועסקו בצמצומים. מבחינתו לא יכול היה להיות תזמון מוצלח מזה. "היו הרבה השקעות מדהימות שנוצרו מהטבח של 2008", הוא אומר, "והיו הרבה אנשים נהדרים שיכולתי לקחת לעבודה. החלק הקשה היה למצוא משקיעים, אבל בסופו של דבר מצאנו".

הקרן החלה לפעול באפריל 2009 עם משקיע יחיד, ובאוגוסט באותה שנה גייסה 160 מיליון דולר. כיום היא מנהלת 1.8 מיליארד דולר, ובחודש הבא היא צפויה לגייס עוד 2 מיליארד דולר. היא רשמה רווחים בכל אחד מהחודשים מאז היווסדה, עם תשואה של 10% מתחילת השנה ושל 18% מאז ההקמה. "אחרי שאתה חלק מארגון ענק של עשרות אלפי עובדים, זו פשוט חוויה נהדרת לעשות משהו שהוא כולו שלך", הוא אומר.

"אני מכיר את בועז הרבה שנים", אומר גילדור, שמשקיע בסבא מהיום הראשון, "היינו סופרים יחד קלפים בבלאק ג'ק בווגאס. ראית את הסרט '21'? זה עליו (הסרט מספר על קבוצה של סטודנטים שעושים רווחים אסטרונומיים בקזינו בעזרת ספירת קלפים -ט"ש). עשינו הרבה כסף בקזינו ועכשיו אסור לנו יותר לשחק שם. מהבלאק ג'ק אני יודע שהוא מאוד חכם".

ויינשטיין. "שחקני פוקר ושח טובים בחשיבה אסטרטגית שמועילה בפיננסים" | צילום: שחר עזרן

"עסקאות במקומות פחות צפופים"

תחום ההתמחות של ויינשטיין הוא קנייה ומכירה של איגרות חוב וגידור שלהן. שלוש אסטרטגיות ההשקעה העיקריות של סבא מוגדרות כ־Credit Long/Short (כלומר לונג ושורט על אג"ח, הלוואות ממונפות ו־CDS); Capital Structure Arbitrage (לונג ושורט על נכסים שונים של אותה חברה או חברות דומות, כדי לנצל פערי תמחור שנוצרו במרכיבים שונים של מבנה ההון של החברה); ו־Credit Relative Value (הגדרה כוללת שיכולה להתאים לשתי האסטרטגיות שצוינו לעיל. הכוונה היא שביישום שתי האסטרטגיות הללו מתבצע בעצם גידור לסיכונים שבשוק האשראי בכללותו, כך שניתן להרוויח גם כשהשוק עולה וגם כשהוא יורד).

עד כה, הקרן נמנעה מלהתרכז בכיוון אחד ספציפי של של השוק. “בגדול אני בעד גישה של ניטרליות כלפי השוק, במיוחד עכשיו, בהתחשב בחוסר הוודאות לגבי כיוון הכלכלה בעתיד", אומר ויינשטיין. “הפורטפוליו שלנו יכול להרוויח ממהלך גדול של השוק למעלה או למטה. בכל מקרה, אנחנו נעשה כסף בשני הכיוונים".

מהי מתודת ההשקעה שלך?

"בגדול, אסכולות ההשקעה נחלקות לשתי קטגוריות: יש Directional Investors, שמתמקדים בכיוון של השוק - כל ערב, אם השוק עלה או ירד, תהיה לזה השפעה גדולה על הפורטפוליו שלהם; הסוג השני נקרא משקיעי ערך יחסי, שהם בגדול יותר ניטרליים. לא מאוד חשוב להם אם השוק עולה או יורד, זה יותר עניין של לקחת שתי חברות עם משהו משותף, נגיד את קוקה קולה ופפסי, ולהשקיע באחת מהן בלונג ובשנייה להשקיע בשורט. הדגש הוא על הפרשי הערך: לדעת מי מתומחרת גבוה מדי ומי נמוך מדי, ולנסות להרוויח מההבדלים. הסגנון שלי הוא יותר כזה. אנחנו מדרגים את כל החברות ומנסים למצוא תמחורים לא נכונים.

"אחד הדברים החשובים בעיניי הוא שלא מספיק לדעת שמשהו מתומחר בצורה לא נכונה - צריך גם לדעת למה זה מתומחר בצורה לא נכונה. את באה ואומרת 'בדקתי ועשיתי תחזיות והמניה הזו מאוד זולה'. אז אוקיי, אבל למה היא זולה? למה אנשים אחרים לא יודעים מה שאת יודעת? איך יש כסף בחינם? זה יהיר להניח שזה פשוט שם, כי בכל פעם שאני קונה משהו מהשוק, השוק מכר לי אותו".

הוא מתעניין גם באספקט הפסיכולוגי של ההשקעה: "קראתי הרבה על כלכלה התנהגותית ואני משתמש בזה כחלק מהפאזל, כך שהשיטה שלי מורכבת מחלק חישובי, חלק פונדמנטלי וגם מחלק התנהגותי. לא כל עסקה משלבת את שלושתם, אבל כולם נמצאים ברקע”.

יש איזה לקח שלמדת מההתנסות של 2008?

"הלקח העיקרי הוא שלא משנה כמה עסקה טובה, אם הרבה אנשים עושים אותה בעת ובעונה אחת, יכולה להיווצר בעיה. תארי לך שלכולם יש אותו דבר ואז מישהו צריך למכור - זה יכול ליצור אפקט דומינו. לכן משקיעים צריכים לשים דגש על עסקאות במקומות פחות צפופים. חשוב גם לזכור שלכל משקיע, אפילו למשקיעים הכי טובים בעולם, יש לפעמים שנה רעה".

למה קראת לקרן סבא?

"לרוב אנשים קוראים לקרנות גידור על שם הרחוב שהם גרו בו או על שם אלים רומיים. לא רציתי שם כזה. רציתי לבחור משהו משמעותי עבורי, לכן קראתי לקרן על שם סבא שלי, שהיה הפטריארך של המשפחה. הוא הגניב את אמי התינוקת מחוץ לגטו ורשה והציל את חייה, והציל את חייהם של 20 אנשים נוספים כשבנה קיר כפול ששימש להם כמחבוא. סבא שלי היה שורד אמיתי, והסיפור שלו נחרת בי".