מדיניות הפלסטרים

נתחיל מהסוף, אנחנו אשמים.

אנחנו אשמים באסון הכרמל, אנחנו אשמים שאין שלום או מצב אחר וקבוע עם שכיננו, אנחנו אשמים בכל מחדל שהופך אותנו למדינה לא נורמלית. במדינה נורמלית אסון בסדר גודל כזה גורם לשר הממונה להתפטר, במדינה נורמלית אחריות ולקיחת אחראיות הן לא מילים גסות, אפשר לבטוח במנהיגיה של מדינה נורמלית. למה אנחנו אשמים? אנחנו אלה שבוחרים את חברי הכנסת שרואים את הכותרת של מחר, את השיקול של דעת הקהל היום ואת מה אמר עליו ההוא אתמול. חזון? אל תהיו מיושנים, תכף 2011.

רק לפני שנה ביכה דובר איגוד הכבאים באתר "כלכליסט" את מצב הכבאות. למי היה איכפת. עיתונים אחרים התעסקו בכמה הם מרוויחים, על חשבוננו כמובן, האוצר לא רצה להגדיל תקציבים ושר הפנים היה עסוק בתכתובות על מצב הכבאות ולא במעשים. אבל מה לעשות מר ישי, אתה חלק מהרשות המבצעת ותפקידך לבצע – לא לעשות שליחויות שבמקרה הטוב מכסות לך רק את הישבן.

חושבים רק עד הכותרת של מחר

האסון הגדול קרה, וגם הנורא מכל – 41 מטובי אנשינו איבדו את חייהם. בצבא אומרים שהוראות בטיחות נכתבות בדם והנה, קיבלנו דם ועכשיו נקנה מטוסי כיבוי וכמה כבאיות ונגדיל את התקנים לעוד כבאים, זה לא יחזיר אף אחד לחיים ולא יעודד את הפצועים. אבל אנחנו מוכנים מצויין לאסון שהיה. 

אבל מה עם מחר? הנה רשימה חלקית של אסונות בהם דם שיישפך (חלילה) הוא רק עניין של זמן: רעידת אדמה שתפיל פה מאות ואולי אלפי מבנים תוך שניות, בטיחות תעופה ברמה נמוכה שבדו"ח מבקר המדינה נכתב שרק מזל מנע אסון תעופתי כבד ועוד "זוטות" כמו גשרים מטים ליפול, כבישים מסוכנים וכשלים נוספים. 

אנשי המקצוע מתריעים ונבחרי הציבור, אלה שאמורים לדאוג לנו לעתיד טוב יותר דואגים רק לעצמם ולקרוביהם. עם הורדת הדירוג של ישראל על ידי רשות התעופה האמריקאית לפני שנתיים אמר בכיר באל על "שזהו יום שחור לתעופה בישראל". מה השתנה? כלום. הרי מה זה משנה דירוג התעופה חוץ מצקצוק בלשון שלנו, הרי כל פוליטיקאי מתחיל יודע – טיפול בזה לא יביא בוחרים.

בואו נחכה לאסון הבא ואז נפעל, בינתיים אפשר לשים פלסטר שיספק הסברים בוועדת החקירה. אם לא היה מדובר בחיים שלנו ושל קרובינו היינו צוחקים על מדינת העולם השלישי הזאת.

לאן הלך נציב הדורות הבאים

את מדיניות ישראל להנהגה בטווח הקצר אפשר לראות בסיפורו הקצר של נציב הדורות הבאים. טומי לפיד יצר בשנת 2001 את נציב הדורות הבאים, תפקיד שבו ייצג שופט בדימוס את קולות הילדים שלנו בכנסת. כזה שיבדוק כל חוק שלא יהיה טוב או רע רק לנו, אלא גם לילדנו ולנכדינו. רשמית התפקיד עוד קיים, אבל מאז תום כהונתו של הנציב הראשון, השופט בדימוס שלמה שהם בסוף 2006, אף אחד לא ממלא את התפקיד.

כיו"ר הכנסת אז ניסתה דליה איציק לבטל הנציבות ולא הצליחה, מאוחר יותר הכנסת אף דחתה הצעת חוק לביטולה אבל הנציבות עוד קיימת, על הנייר. בפועל, בלי ראש, תקציבים ואנשים היא לא קיימת. אגב, יו"ר הכנסת רובי ריבלין שמנע אז את ביטול הנציבות בטענה שיש צורך ברפורמה, לא משיב רוח חיים בגוף המת הזה כאשר היום הוא יו"ר הכנסת שאחראית על הנציבות. למעשה, רק לפני שבועיים עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק לבטל סופית את הנציבות.  

בתוכנית "הכל אנשים" בטלוויזיה החינוכית, אמר מודי בר-און בתום הפרק על דוד בן גוריון שלבן גוריון היה כל-כך הרבה חזון שהמציאות התכופפה ועם מותו היא הרימה ראש. לצערנו, היום ללא מנהיגות עם חזון ועם מחשבה אמיתית קדימה, המציאות עולה על כל דמיון והיא ממש לא חיובית.