הון אנושי: העו"ס של המדינה

ערב יום ראשון ציין הרב דוד גרוסמן, רבה הראשי של מגדל העמק, 40 שנים למפעל חייו, מגדל אור - עמותה שמחלקת מזון לנזקקים ומפעילה מוסדות חינוך ליותר מ־6,000 תלמידים ממשפחות מצוקה. כוכב האירוע, כצפוי, היה נוחי דנקנר, שקיבל מהעמותה את אות הדאגה לילדים ולנוער ל־2010 וזכה לכבוד מבכירי המשק, שבאו לברך ולתמוך.

בחניון של האנגר 11 בנמל תל אביב המתינו הנהגים במכוניות שרד. בפנים התמנגלו יושבי המושבים האחוריים של המכוניות האלו, בשיחות הטפלון הרגילות. כל ניסיון, למשל, לדבר איתם על רבנים אחרים מהצפון - יוזמי המכתב שמורה לא להשכיר דירות לערבים וזרים - נתקל בחומה בצורה. שאלתי את אליעזר פישמן, למשל, מה דעתו על המכתב. "אני איש עסקים, אין לי דעה", אמר, ובן שיחו אביגדור קפלן הסכים: "למה שינקוט עמדה?". אריה מינטקביץ', מצדו, לפחות ניסה לרצות אותי: "אני יכול לומר לך משפט מצחיק או משהו כזה, אבל דעה לא תקבל ממני". גם משפט מצחיק לא קיבלתי, הוא ברח מיד.

עדיין חושב על זה. ישי דוידי ורונן בראל | צילום: אוראל כהן

השיחה עם ישי דוידי זרמה כל עוד שאלתי על הרב גרוסמן. "תשמע, מדובר בדבר גדול, באיש צדיק", וכן הלאה, אבל ברגע ששאלתי על הרבנים האחרים אמר: "ברשותך, אני לא רוצה להגיב על זה". שאלתי אם אין לו דעה באופן אישי, ודוידי אמר: "לא גיבשתי אותה עדיין". גם זאת תגובה. רונן בראל, עמו שוחח דוידי ארוכות, אמר, כאילו הוא מיוחד: "אותי לא תצליח להפיל ברשת הזאת".

וכך זה נמשך; מדברים טובות על הרב, לא מדברים כלל על הרבנים. "בעבר תרמנו רבות לפרויקט של הרב", אמר ג'ייסון אריסון, ועל המכתב הוסיף: "I don’t involve myself in politics". כשאמרתי שלא מדובר בפוליטיקה אלא בגזענות, אמר: "אנחנו נגד גזענות". לפחות זה.

המלך שלכם הגיע. הרב דוד גרוסמן, שמעון פרס, ציפי לבני, נפתלי שפיצר ונוחי דנקנר | צילום: אוראל כהן

ואז הבחנתי ביד ימינו של דנקנר, חיים גבריאלי. שאלתי אותו מה קורה עם הבוס, למה הוא מתמהמה, הרי כולם כבר פה. גבריאלי הרגיע שהוא אוטוטו מגיע. עברו עוד כמה דקות, ודנקנר נכנס כשהייתי שקוע בשיחה עם שמואל שניצר. "הנה הגיע המלך שלכם", אמר שניצר. ואכן, דנקנר זכה לקבלת פנים כמו זו שעטפה את הנשיא שמעון פרס כשהגיע לאירוע, ושבעצמו אמר שדנקנר הוא לא איש עסקים אלא "העובד הסוציאלי של המדינה". שניצר ואני תהינו אם דנקנר יהיה ראש הממשלה הבא, אבל גבריאלי אמר: "אין סיכוי שילך לפוליטיקה. תאמין לי. זה בדוק".

דנקנר עצמו שקע גם הוא בשבחים לרב, עשה חישוב זריז ואמר שבכל שנות פעילותו עזר גרוסמן ל־600 אלף בני אדם. "זה מספר עצום!", אמר. זה במקום העזרה שהמדינה צריכה להעניק, הזכרתי לו, ודנקנר אמר: "אני אסביר לך, זו לא הבעיה של המדינה. הרב נתמך גם על ידי המדינה, ויש באפשרותנו לעזור לכל האנשים העניים במשק. אבל יש בעיה של ניהול. יש מקומות בצפון ובדרום שלקחתי על עצמי לעזור להם, והיום אתה רואה שיש מנהל והעניינים מתפקדים כמו שצריך, ובמקומות אחרים לא. זה הכל עניין של ניהול נכון". ואחרי כל זה, לדנקנר לא היתה כל בעיה להתייחס למכתב הרבנים: "תשמע, זה דבר נורא ואיום, אני מגנה את זה מכל וכל. זה דבר שאנחנו צריכים להתבייש בו. אנחנו מנסים לקדם שלום עם השכנים שלנו. ככה לא מביאים שלום". אמרתי לו שהוא די אמיץ לומר דבר כזה, כי אנשים פחדו להביע דעה. "אני מתפלא. לא נראה לי הגיוני שאנשים לא יגנו את זה", אמר.

אוהב אותך אחי. ציון קינן והרב גרוסמן | צילום: אוראל כהן

עם השינוי המפתיע הזה ניסיתי לחלוב עוד דעות, אבל כולם שתקו, חוץ מרם כספי, שנשא נאום משפטי מפולפל ומלומד נגד המכתב. בסוף האירוע הצלחתי להגיע סוף סוף לגרוסמן עצמו, ושאלתי גם אותו על קריאת הרבנים.

הרב אחז בי, טלטל אותי בכוח וצעק עליי: "למה אתה בא להרוס לי את השמחה ומכניס לי דווקא את הנושא הזה ביום הזה, שהוא כל כך משמעותי?". סמוק ונבוך התנצלתי שלא ידעתי שזה נושא כה רגיש, וזכיתי לנשיקה ארוכה על הלחי, לחיוך ולהבהרה: "לא חתמתי על המכתב. אני מתנגד לו. ותאמין לי שממש לחצו עליי לחתום, כמה פעמים".

מחוץ להאנגר התקרבו אליי שני מקבצי נדבות חרדים. "מה אתם רוצים ממני, אתם יודעים מי נמצא שם?", אמרתי להם, והם השיבו בחיוך: "בוודאי". אחד מהם הוסיף: "אני פעמיים ביקשתי מנוחי דנקנר נדבה, והוא התעלם ממני". לא ידעתי אם להאמין לו. נתתי לו את עשרת השקלים האחרונים בארנק שלי, ולרגע הרגשתי מה זה צדיק.