צילום: גלעד קוולרצ'יק
חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי
נפתח הנתיב המהיר לתל אביב, הושלמה מכירת מכתשים, רמי לוי בדרך לזכייה בדיגל, ראש רשות המסים הורשע, נבחר כדורגלן השנה, פורסמו תעריפי וינרוט וזירה חדשה נפתחה במלחמת ששינסקי
ריכטר לא גומר
חמש שנים לא שמענו מהם דבר. היינו בטוחים שזה כבר נגמר, היסטוריה רחוקה. אבל השבוע, במעמקי מסמך של רשות ניירות ערך האמריקאית, התברר שהסכסוך הארוך בין בוסטון סיינטיפיק למדינול של קובי ויהודית ריכטר עדיין מתגלגל, רווי יצרים ותפניות בעלילה. בפרק הקודם בטלנובלת ריכטר־בוסטון, זכו בעלי מדינול בסכום עתק של 750 מיליון דולר. בפרק הנוכחי הם נאלצו להחזיר לבוסטון סיינטיפיק 104 מיליון דולר. עושה רושם שכמו כל טלנובלה טובה היא תמשיך לרוץ עוד שנים, אפילו בלי השחקנים הראשיים, ומדי פעם נראה עוד כמה מאות מיליוני דולרים נופלים לאיזה פיר של מעלית.
מאיר אורבך
אגרה תמורת פנטזיה
כמה יפים החיים בנתיב המהיר. במהירות ובקלילות רבת חן, כמעט כמו איילה, אתה חולף על פני הנהגים העומדים בפקק בכניסה לתל אביב. אתה בנתיב המהיר, הם בנתיבים הרגילים והאטיים של היומיום. לרגע, באורח נדיר, שישה שקלים הופכים אותך למורם מעם. במקרה הרע שילמת גרוש וחצי, במקרה הטוב מקום העבודה זרק לך צ'ופר. לו רק היו יכולים כל החיים להיראות כמו הנסיעה בנתיב המהיר: לשים קצת בצד ולקצר את הדרך לפנסיה. לרשום איזה צ'ק ולגלות שאתה חי במדינה נורמלית ולא בערב רב של פשרות מתפוררות. להיפרד משישה שקלים ביום ולמצוא שלווה. תחת זאת, לא רק שאנחנו חיים בנתיב האטי של החיים, אלא שאנחנו נוסעים נגד כיוון התנועה.
שאול אמסטרדמסקי
אראל במסר מבלבל
הנה עוד היבט אחד, קטן, נקודתי, פרסונלי אבל מרגיז, של עסקת מכתשים אגן־כימצ'יינה שנסגרה השבוע: עמי אראל. אראל הוא היו"ר החדש של מכתשים וממובילי המגעים מול כימצ'יינה. ואראל הוא גם יו"ר מכון היצוא הישראלי. האיש שצריך לסייע לתעשיינים ישראלים במאמצי היצוא שלהם חתם על העסקה שתעביר לידיים זרות יצוא של יותר מ־2 מיליארד דולר בשנה - כ־6% מסך היצוא של ישראל. היצואנים הקטנים מקבלים כאן מסר מטריד ממי שאמור להנהיג אותם - אקזיט עדיף על תעשייה מקומית, שמגדילה את ההכנסות ממסים. חבל. אראל הוא מנהל ותיק ומוערך, והוא לא היה צריך להעמיד את עצמו בניגוד עניינים שכזה.
נעמה סיקולר
החמצנו את אל-מסרי
היהודים ניצחו במאבק על ירושלים, סליחה, על מתחם נוף ציון בירושלים, ובשאר אל־מסרי נשאר בחוץ. חבל. המקרה הזה יכול היה להיות אירוע מכונן שבו מיליונר פלסטיני נהפך לבעל שליטה בחברה בורסאית ישראלית, ולסלול את הדרך להשקעה הפוכה של נוחי דנקנר, למשל, בחברה פלסטינית (עידן עופר כבר עושה השקעות כאלה בשקט). יש שני תחומים עיקריים המורמים מעל יחסים פוליטיים בין מדינות: ספורט וכלכלה. מפגשים בלתי אמצעיים וגם פורמליים בעולמות האלה כבר סללו את הדרך לדו־קיום בין תרבויות. נכון שתושבי נוף ציון היו עלולים להיפגע, אבל ההתנהלות הזו, שעשתה הכל כדי למנוע מאחד הגורמים הנורמטיביים יותר בצד השני לבצע צעד ראשון בדרך לשיתוף פעולה, השאירה טעם מר. צריך לזכור שהיא לא מוטלת רק על כתפיהם של המתנגדים הקולניים; הם לא היו מצליחים בלי שיתוף הפעולה של הבנקים ושוק ההון.
גולן חזני
מצא מחייב חשבון נפש
ארבע שנים בדיוק חלפו מאז מעצרו המתוקשר של ראש רשות המסים ג'קי מצא, והשבוע נגמרה הפרשה בהסדר טיעון. ההחלטה על הסדר טיעון תאפשר למצא להמשיך בחייו, אבל תותיר עננת ספק שתרחף מעליו תמיד בנוגע להיותו מושחת. המאזן של הפרקליטות, שוויתרה על הרשעה בשוחד, פחות מורכב. שם זה בעיקר עניין של כבוד מקצועי: הפרקליטות לא היתה נותנת לניצחון לחמוק מידיה אם רק היתה יכולה, והעובדה שהחליטה לא למצות את הדין עד תומו מחייבת חשבון נפש קטן של כל המעורבים בפרשה - המשטרה, השופטים והפרקליטים. גם אם על מצא ייגזר בסוף מעצר בפועל, נראה שאפשר היה להגיע לאותה תוצאה גם בלי שבעת הימים שבהם שהה מצא בבית מעצר ועשרות הפלאשים של הצלמים. היד הקלה על הדק המעצרים של אנשי ציבור ואנשי עסקים לא מוסיפה כבוד לאף אחד מהצדדים.
גלית חמי
מסי מעורר חשד
ליאונל מסי נבחר השבוע לשחקן השנה, תואר שמשלב את הבחירה של פיפ"א ואת ההכתרה היוקרתית יותר של מגזין "פראנס פוטבול". הבוחרים היו מאמנים של נבחרות לאומיות, קפטנים של נבחרות כאלה ועיתונאי כדורגל מובילים, כך שהבחירה במסי מוכיחה שגם עולם הכדורגל לא ממש מבין כדורגל. קודם כל, בחירת שחקן יחיד בענף קבוצתי היא עניין בעייתי כשלעצמו. שנית, טוב ככל שהיה ב־2010, מסי לא היה טוב יותר או מרשים יותר משחקנים נוצצים פחות שהביאו יותר תארים ממנו - דייגו מיליטו הארגנטינאי, ווסלי סניידר ההולנדי, או צ'אבי ואנדרס אינייסטה, חבריו של מסי לברצלונה ונבחרת ספרד, אלופת העולם. כך שגם כאן מתעורר אותו חשד שמלווה כל החלטה של פיפ"א לאחרונה - אולי גם הבחירה במסי נגועה איכשהו בשוחד?
אוריאל דסקל
הנגבי לא יצא בזול
"כלכליסט" חשף השבוע מי היו הלקוחות של עו"ד יעקב וינרוט שהשתייכו למגזר הציבורי - וכמה הם שילמו לו. היו אישי ציבור שמהם גבה וינרוט שכר טרחה סמלי, אם בכלל, אבל היו גם כמה ששילמו מחיר מלא. אחד מהם הוא צחי הנגבי, שהועמד לדין בפרשת המינויים הפוליטיים. וינרוט סיפר כי הנגבי שילם לו מיליון דולר. מאיפה יש לפוליטיקאי בישראל מיליון דולר פנויים לשלם לעורך דין? כנראה אין לו. על פי עדותו של וינרוט, הנגבי אמר שיש לו תורמים שמממנים את ההגנה המשפטית שלו. מי הם? לא ידוע. אולי, אם כבר מתחילים לחקור כאן מאיפה מגיע המימון, עדיף לבדוק את ערוץ ההון־שלטון הזה במקום את ארגוני השמאל.
גבי קסלר
נתניהו מאבד את העיקר
מי לא רוצה להיחרת בזיכרון הציבורי כלוחם הצדק שלוקח מהעשירים ונותן לעניים? אין פוליטיקאי שלא היה מת להיכנס לספרי ההיסטוריה על הטיקט הזה, ולכן כולם ניסו השבוע לשים עליו את ידיהם. מבנימין נתניהו ומטה, כולם נלחמו לנכס לעצמם את מסקנות ששינסקי, וכולם ידעו שהפרטים לא חשובים, צריך רק שיווק נכון. ביבי הכריז שהוא יישמע והוא יהיה זה שמחליט, שר האוצר יובל שטייניץ הכריז שזו "עזות מצח" לדרוש הטבות לקידוח תמר, ויו"ר ועדת הכספים משה גפני הסביר לכולם שהם יכולים לצעוק עד מחר, אבל בסוף יזחלו על ארבע לוועדה שלו. מאבק הקרדיטים הזה מטריד במיוחד כיוון שאם הפוליטיקאים ימשיכו להתרכז בו, העיקר עלול ללכת - ההמלצות ייחתכו, הציבור יאבד מיליארדי דולרים והפוטנציאל הממשי שיש כאן לשנות את סדרי העדיפויות במדינה ייעלם כלעומת שבא.
גולן פרידנפלד
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה