פרשת שופטים

1. היורם האחרון

אם יתברר שהשופט דנציגר עבר על החוק בפרשת לחיאני, אפשר לסגור את המקצוע

גם מי שלא מאמין בתיאוריות קונספירציה מרים לעתים גבה לנוכח הטיפול הנוקשה שלו זוכים בכירים משפטיים שלא מתיישרים עם בית המשפט העליון. שני שרי משפטים, יעקב נאמן וחיים רמון, הועמדו לדין פלילי. מועמדותו של רובי ריבלין, מבקר קולני נוסף, הוקפאה לאחר שתיק החקירה בעניינו הוחזק פתוח במשך שנים ללא החלטה, ולא מדובר היה בחדר עמוס קלסרים, אלא בתיק דקיק ביותר.

גם מינויים לא רצויים לעליון נדחו והושחרו. על פרופ' רות גביזון אמרו שיש לה אג'נדה והשמיצו את מזגה ואישיותה, וגם פסילתה של פרופ' נילי כהן לוותה בשמועות מכוערות.

ועכשיו נבדק השופט יורם דנציגר בחשד לפעילות בלתי חוקית, כשייצג את ראש עיריית בת ים שלומי לחיאני. לפי פקודת העיריות, אסור לעירייה לשכור שירותים משפטיים משותף עסקי של ראש העירייה. מהפרטים שפורסמו ניתן ללמוד שמשרד דנציגר־קלגסבלד רכש חלק קטן בשטח ששייך ללחיאני, והמניות הוחזקו בידיו בנאמנות. אחזקה משותפת ונאמנות אינן מקימות שותפות, אבל היועץ המשפטי הורה לבדוק. בתקשורת כבר הסבירו ש"בדיקה" היא כיבוס מילולי לחקירה פלילית, והנה נולד לנו שופט עליון מושחת.

דנציגר בא מהשוק הפרטי והביא עמו רוח חדשה שאתגרה את מסורת הלכת אפרופים שהטמיע אהרן ברק. המחלוקת היא על דרך פרשנות חוזה: האם יש להציב במרכזה את שיקול הדעת השיפוטי (ברק) או את כוונת הצדדים (דנציגר). המחלוקת יותר רטורית ממעשית, אבל משמעויותיה נוגעות לעצב הרגיש במאבק הגדול על תפקידו, סמכותו ומעורבותו של השופט. ברק כה זעם על הצמצום שמציע דנציגר, עד שכינה את גישתו "דברי הבל".

אין אדם כדנציגר, מעידים מקורביו, ששמו הפרטי "יורם" כה הולם את אופיו והתנהגותו. אם יתברר שהוא עבריין, אפשר לסגור את המקצוע. נותר רק לקוות ש"העבירה" היחידה שלו תהיה ערעור מורשת ברק בבית המשפט העליון.

2. קצין מבחן

אחרי שלא עבר את המסננת של וינשטיין, האם יעמוד גלנט במבחן המחמיר של הנשיאה ביניש?

גלנט. חוסר סבירות קיצוני? | צילום: חיים הורנשטיין

דנציגר מונה מהשוק הפרטי, שממנו הגיע גם היועץ יהודה וינשטיין. שניהם מונו ביוזמת שרי המשפטים דניאל פרידמן ויעקב נאמן, שביקשו לרענן את הממסד המשפטי. מתברר שקשה להגיע מהשוק הפרטי זכים לגמרי. דנציגר נבדק בעניין לחיאני, וינשטיין בעניין העסקה לא חוקית של עובד זר בביתו.

עמדת דנציגר בפרשת אפרופים נועדה להביא את רוח השוק הפרטי. להשמיע את קולם של עורכי הדין נגד האקטיביזם של השופטים, ששמט את הוודאות והיציבות בכל תחומי המשפט - האזרחי, הפלילי, וכמובן המינהלי, כפי שבא לידי ביטוי במינוי גלנט.

בפרשה זו לא מדובר רק בפלישה לקרקעות, אלא בפלישה למינויים בשירות הציבורי. בשבוע שעבר כתבנו כאן על תפוח האדמה הלוהט הזה שמושלך מזירה אחת לשנייה: ועדת טירקל, מבקר המדינה, היועץ המשפטי, בג"ץ. בשורה התחתונה, המשפט אמור להכריע אם המינוי לוקה בחוסר סבירות קיצונית.

מבחן הסבירות בהקשר זה בודק שורה של פרמטרים: האם המעשים הוכחו, או שמא מדובר בחשדות בלבד ומהי עוצמתם; בנסיבות שבהן המועמד מכחיש את המעשים המיוחסים לו יש לבחון מה טיב ועוצמת הראיות; האם מדובר

במעשה חד־פעמי שעשוי להעיד על מעידה נקודתית בלבד, או שמא מדובר במעשים חוזרים ונשנים; האם פרק הזמן שחלף, יש בו כדי להקהות מהשלכותיו של הדופי הערכי על התאמתו של המועמד ועוד.

נשיאת העליון דורית ביניש, שניתחה את המבחנים האלה בבג"ץ לביא (שמועמדותו למנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל נפסלה), סיכמה: "החובה לבחון את ההיבט הנורמטיבי הורחבה בהלכה הפסוקה אף למצבים שבהם הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית או משמעתית כנגד המועמד, בגין התנהגות שהעלתה חשד לחריגה מן החוק".

3. שבר את השוק

כשעבר היועץ וינשטיין מהשוק הפרטי למגזר הציבורי הוא כנראה שכח שאין אנשים מושלמים

בג"ץ, כפי שעולה מפסק הדין של ביניש, ניכס לעצמו את הסמכות לפסול מועמדים גם בגין חשדות שלא הבשילו להליך פלילי או משמעתי. משפטני הממשלה בעניין זה (וינשטיין, ועדת טירקל) לא אמורים להחליט אם גלנט מועמד ראוי, אלא

וינשטיין. פספס הזדמנות | צילום: שאול גולן

אם מינויו עולה כדי חוסר סבירות קיצונית. ההכרעה לא תתגלה מפיצוח מדעי של נוסחת הסבירות, אלא מהשקפות ערכיות שיתרונם של משפטנים בהן אינו ברור.

פעמיים פסל בג"ץ מינויים בגלל התנהגות פלילית של מועמדים שלא הועמדו לדין עקב החנינה הרטרואקטיבית בפרשת קו 300. יוסי גינוסר ז"ל נפסל מלכהן כמנכ"ל משרד השיכון, ואהוד יתום נפסל מלשמש יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. יואל לביא נפסל בידי היועץ מזוז בגלל התבטאויות כלפי ערבים והפסילה אושרה בבג"ץ.

ביקורת בג"ץ בענייני מינויים חשובה במסגרת האיזונים והבלמים הנחוצים מפני ממשלה שתשתגע במינוי מופרך והזוי. האם זה המצב במינוי גלנט? כאן, היתה לווינשטיין ההזדמנות לחקות את דנציגר בצמצום המעורבות המשפטית. זאת באמצעות החלטה שתמציתה: "גם אם נפלו פגמים בהתנהגות גלנט, אין מינויו עולה כדי חוסר סבירות קיצונית שמצדיק פסילת המינוי". במקום זאת בחר שלא להגן על המינוי, החלטה שלמעשה תומכת בפסילתו של גלנט. וינשטיין צריך היה להביא מהשוק הפרטי גם את ההבנה שאין אנשים מושלמים וגם את ההגנה על סמכות הממשלה למנות רמטכ"ל.

ההצדקה המרכזית להתערבות בג"ץ היא שמירת אמון הציבור בשירות הציבורי. לחיים כהן המנוח, מהחכמים בשופטי ישראל, נמאס מהסגידה הזו לאמון הציבור: "קיומו של אמון הציבור אינו ניתן להוכחה", כתב, "כל אשר השופטים והסופרים כתבו עליו ועל חשיבותו וחיוניותו הוא בגדר חזון או אומדנה או ניחוש... הקונספציה של 'אמון הציבור' מיותרת היא... ומן הראוי לנטשה כליל". ואת התובנה הבאה אפשר להביא כהמלצה לווינשטיין ולשופטי בג"ץ: "הריצה אחר אמון הציבור, כמותה כרדיפה אחר כבוד; כשאתה רץ אחריו, הוא רק בורח ממך. כשאתה מתעלם ממנו, הוא עשוי להפתיע אותך".