תסמונת הילד המחייך

"אני קוראת ושומעת על אירועי התרמה חשובים, שבהם עשירי ישראל יוצאים מגדרם לעזור לילדים חסרי אונים ובעלי מוגבלויות, ושואלת את עצמי מדוע כשאני פונה אליהם ומציעה כי יתרמו לקשישים, הם בורחים כאילו מדובר במצורעים הנושאים איתם מחלה מדבקת וממיתה. מדוע סבלם הנוראי של הקשישים נעלם להם מן העין ואנחנו מתקשים כל כך למצוא גוף שיתרום ויעזור לנו? כולם מעדיפים להצטלם רק עם ילדים". כך אומרת עובדת סוציאלית שעובדת עם חולי נפש מבוגרים.

זה זמן אני מסקר את תחום אירועי החברה והפילנתרופיה של החברה הגבוהה, וכמעט שלא הייתי בכנס, הצגת תיאטרון או הופעה של זמר או שף כלשהו שבו ניסו להתרים כסף לקשישים. לדעתה של העובדת הסוציאלית מדובר פשוט ביחסי ציבור פחות טובים. זקנים לא מצטלמים טוב למדורי החברה, ומעוררים פחות אמפתיה. אבל הבעיה יותר חמורה; החברה שלנו סובלת מאפליה על רקע גיל, שפושה בכל תחום בחיינו. גם בתחום הפילנתרופיה.

בוריס פינקל, מנהל המחלקה הפסיכו־גריאטרית ברמת השרון, אומר בצער שהיום היחיד שבו בעלי המאה טורחים להתייחס אל המחלקה שלו הוא יום השואה. "אז כולם נזכרים שיש קשישים. בשאר ימות השנה אנחנו נתקלים ביחס צונן בבואנו לגייס תרומות. נפגשתי עם אחת מחברות התרופות הגדולות והם הביעו כביכול עניין, אבל אחר כך לא שמענו מהם. במקום לתרום את הכסף לכאן הם תרמו אותו למחלקה הכירורגית. זה לא שאני אומר שזה לא בסדר לתרום למחלקות אחרות ולילדים, אבל יש איזו התעלמות ובריחה מכל הנושא של הקשישים. אני חושב שזה מזכיר לרוב האנשים את העובדה שיום אחד גם הם יהיו במצב הזה, וכולם מעדיפים להדחיק. אבל הדבר הכי נורא הוא שאנחנו צריכים להשתמש בזיכרון השואה כדי לזכות בתרומות".

אהובה ינאי, מנכ"לית עמותת מתן - משקיעים בקהילה, אומרת: "זאת תסמונת ידועה, בינלאומית, בקרב נדבנים, המכונה 'תסמונת הילד המחייך'. בקרב פילנתרופים יש את הממד הרגשי, שאיתו אי אפשר להתווכח. לכן רוב התרומות מופנות לילדים - וחבל שכך. אני חושבת שגם עם קשישים צריך לנסות לנגן על מיתרי הרגש כמו שעושים עם ילדים קטנים".