צילום: אוראל כהן
למה? כי אפשר
שכר הבכירים אינו תנאי הכרחי להצלחתה של חברה. מי שמקבל 18 מיליון שקל בשנה היה מנהל מוצלח גם עבור 6 מיליון פחות. השכר ניתן כי הפרוצדורה מאפשרת. בשבועות הקרובים, לצד הדו"חות הכספיים, נציג את הבעיה, את הפערים שהיא יוצרת וגם פתרונות אפשריים
בימים אלה, כשמתפרסמים הדו"חות השנתיים של החברות הציבוריות, נחשף שוב שכר המנהלים הבכירים בשנה החולפת, ואיתו נחשפים גם פערי השכר בחברות שהבכירים מופקדים עליהן. והנה, למרות הידיעה, הדיון הציבורי בבעיה והמלצות ועדת נאמן שמונחות על שולחן הממשלה, שכר הבכירים רק גדל, ואיתו גם הפערים.
וזו מהות העניין. הבעיה העיקרית בשכר הבכירים היא לא שכר הבכירים עצמו. שכר הבכירים הוא רק הפשט, הוא הקצף שעל פני המים. מתחת לו שוכנת הבעיה האמיתית - הפערים והניכור הגדלים בין המעמדות בישראל. העובדים במעמד הביניים מסתכלים בעיניים כלות על הבכירים, ולא מצליחים ליישב את הדיסוננס העמוק שהם מצויים בו. מצד אחד, כל חייהם הם שיננו היטב את המסר: כשאתה עובד שכיר אתה לא יכול להתעשר, לא משנה כמה קשה תעבוד. ואז הגיעו הבכירים והפרו את האקסיומה היסודית הזו. "מה הם יודעים שאנחנו לא?", "למה הם שווים 18 מיליון שקל בשנה ואנחנו רק שבריר זעום מתוך זה?", שואלים העובדים.
התשובה היא טכנית באופן מעליב כמעט: שכר הבכירים אינו תנאי מספיק או הכרחי להצלחתה של חברה עסקית כלשהי. מנהל שמשקיע את כל כולו בחברה עבור שכר של 18 מיליון שקל בשנה, לא היה עובד קשה עבור 6 או 9 מיליון שקל פחות. למעשה, שכר הבכירים במציאות הישראלית הנוכחית קיים רק משום שאפשר להעניק אותו לבכירים. ואפשר להעניק אותו לבכירים פשוט משום שהמבנה ההיררכי של החברות ודרכי קבלת ההחלטות בחברה הם כאלה שמאפשרים זאת. זה הכל. הסבר טכני משמים שמסתתר מאחורי תילי תלים של טיעונים רציונליים מורכבים.
בשלב הזה יש ודאי מי שיתקוממו. "הטיעון שלפיו אין איש ששווה 20, 18 או 16 מיליון שקל בשנה הוא לא טיעון לוגי תקף. לא מבחינה מוסרית, קל וחומר מבחינה כלכלית", יאמרו המתקוממים. אבל האמירה הזו היא תוצר של האופן שבו הורגלנו לחשוב, ואינה עומדת במבחנים אמפיריים שונים שמשווים בין ביצועיה של חברה לבין תגמול מנהליה. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הדגים זאת ביתר שאת.
הטיעון נגד שכר הבכירים נסמך על תפיסה מוסרית אינטואיטיבית. באינטואיציה שלנו זה פשוט לא בסדר שיש מי שמשתכרים כל כך הרבה, בזמן שיש מי שמשתכרים כל כך מעט. זה הכל.
ואם המוסר לא משכנע מספיק, גם מהבחינה הכלכלית המצב הנוכחי אינו ראוי. ייתכן שקיימים מקרים שבהם מנהל של חברה מסוימת אכן השיא לה רווחים נאים ועושר כביר, ולכן לכאורה הוא זכאי לתגמול הולם. אבל כמעט אין מקרים שבהם אותו מנהל הוא הגורם היחיד שהביא לעושרה המופלג של החברה. הדעת מעלה מקרים ספורים במקרה הטוב, דוגמת סטיב ג'ובס, ששווים כל דולר שהם מרוויחים פשוט משום שהחברה שמעסיקה אותם היא צלמם ודמותם וחייבת להם את כל עושרה.
בשביל להמחיש עד כמה שכר הבכירים עצמו הוא רק קצה הבעיה, מספיק לחשוב על פתרון קסם בשביל לפתור את הבעיה הזו: להפסיק לחייב את החברות הציבוריות לפרסם את שכר הבכירים. בבת אחת, הבעיה תיעלם. אנחנו הרי לא יודעים כמה משתכרים הבכירים בחברות הפרטיות, אלה שאינן מדווחות דבר לאיש מלבד לבעליהן, ואין לנו שום טרוניה כלפיהן. אלא שהאינטואיציה רומזת לנו שגם אם נעצום את העיניים - לאחר שכבר נחשפנו לתופעת שכר הבכירים במלוא השתוללותה - הבעיה היסודית יותר לא תיעלם.
הסיבה לכך נעוצה בתהליך ההתפכחות התודעתית שעברה החברה הישראלית מאז שלהי שנות התשעים, אז חויבו לראשונה החברות הציבוריות בדיווח על שכר המנהלים הבכירים. לאט לאט, התודעה הכוזבת שחיינו בה קודם לכן, נסדקה. בתודעה הכוזבת, החברה הישראלית היתה חברה סולידרית. מנהלים בכירים היו אנשים מכובדים, מלח הארץ, שהשקיעו את כל מרצם ביצירת תנופה כלכלית ומקומות עבודה. חברות עסקיות היו מה שדוחף את המשק קדימה, ממש גאווה ישראלית. אמנם לא היה ספק לאיש שיש כאלה ששווים יותר ושיש כאלה ששווים הרבה יותר, אבל איכשהו זו היתה הבנה שבשתיקה.
ואז משהו השתנה. כשטבלאות השכר החלו להתפרסם, התודעה הכוזבת החלה להתקלף. הפערים החלו להיחשף. זה קרה לאט, בתהליך הדרגתי של התפכחות, שנע בשני מסלולים מקבילים ואבסורדיים זה לזה.
במסלול הראשון הבינו העובדים השכירים ממעמד הביניים שמשהו לא בסדר. שלא ייתכן שרק קבוצה קטנה מתוגמלת בנדיבות על המאמץ הכלכלי הלאומי. במסלול השני, הבכירים החלו להיחשף לפערים בינם לבין עצמם, דבר שהחל מירוץ לטפס מעלה בטבלאות השכר, שהאיץ עוד יותר את התרחבות הפערים.
תהליך ההתפכחות הזה מסייע להבהיר ששכר הבכירים עצמו אינו הבעיה, אלא הפערים בחברה הישראלית. מבלי ששמנו לב, גילינו לפתע שמסתובבים בינינו כל מיני בכירים, עובדים שכירים ששווים עשרות ומאות מיליוני שקלים. גילינו גם שיש להם כל מיני דברים מופלאים שאין לכל היתר, כמו אופציות ובונוסים. ומלבד זה, אם הם בכירים, למה זה הופך את כל היתר? לזוטרים, לאנשים שהאופציה היחידה שיש להם היא להמשיך לעבוד.
מרגע שהתודעה התחלפה, אין דרך חזרה. יש שיאמרו שהיה טוב יותר קודם, בבורות המאושרת. אבל הנוסטלגיה הזו כבר אינה רלבנטית יותר. מרגע ששכר הבכירים נחשף, ומרגע שאיש לא פצה את פיו אל מול ההתנפחות המתמדת בשכרם, המציאות הזו היא מנת חלקנו.
בשנה שעברה, סביב מועד הפרסום השנתי של שכר הבכירים, החל גועש מהלך ציבורי לתיקון המציאות הזו. ההתבוננות הרגילה מן הצד, הצקצוק בלשון ואנחת הייאוש שמגיעה לרוב לאחר מכן, התחלפו בדרישה ציבורית לשינוי, שאילצה לבסוף את ראש הממשלה לעשות משהו.
אבל ראש הממשלה, כדרכו, לא הלך עד הסוף. כדי להרגיע את הרוח הציבורית מינה את שר המשפטים לבחון את הנושא. פירותיה של הבחינה הזו מונחים כעת על שולחן הממשלה בדמות הצעת חוק לטיפול בשכר הבכירים. כטיבה של מחבריה והוגיה, היא נותנת מענה חלקי בלבד לבעיה. במקרה הטוב, היא תטפל רק בדרכים לאשר את שכר הבכירים. במקרה הסביר יותר, היא לא תטפל לא בשכר ולא בבעיה האמיתית - בעיית הפערים.
כדי ששיאו של המאבק הציבורי בעניין שכר הבכירים לא יהיו מאחורינו, כדי שלא יסתיים בקולו של שר המשפטים, שמקווה שהשוק יסדר את עצמו אם יעמוד לידו מבוגר אחראי ויאיים לנזוף בו מדי פעם אך לעולם לא להרביץ, יש לעשות דבר מה עכשיו. זוהי שעת השי"ן. כשטבלאות השכר המעודכנות מתחילות להתגבש עם פרסום הדו"חות השנתיים, בעוד שעבור כל מי שאינו בכיר, החיים רק מתייקרים מבלי שהשכר החודשי מצליח לפצות, זו בדיוק העת לעשות מעשה.
זוהי השעה להצביע על הבכירים, להראותם במערומיהם, לרדת לעומק מבנה שכרם המורכב, לעמוד על כל אופציה ואופציה. להראות כיצד שכרם מתנפח בכל שנה, בעוד שהשכר הממוצע בחברה שעליה הם מופקדים נזנח מאחור. לחשוף שוב ושוב כיצד הפערים מתרחבים ומתרחבים ומתרחבים.
המהלך הזה הוא הכרחי בעת הזו, משום שהבעיה שעומדת על הפרק אינה קוסמטית בלבד, אלא בעיית יסוד בחברה. הגיע הזמן שראש הממשלה יבין זאת וכן בעלי השליטה בחברות הציבוריות, שמעניקים לבכירים את התגמול הנדיב שלהם, וכמובן גם הבכירים עצמם.
זו הסיבה שבגללה נקדיש ב"כלכליסט" בשבועות הקרובים מקום נרחב לעיסוק בבעיה ובפתרונות אפשריים לה, להצגת שכרם של בכירים במשק שנחשף בימים אלה בדו"חות החברות, אל מול השכר הממוצע בחברה שעליה הם מופקדים. פערים, כפי שניתן לראות בדוגמאות בעמודים הבאים, מדהימים ממש ומגיעים לעתים עד פי 80. התיעוד הזה חשוב. הוא אמור לגרום לכולנו להביט רגע בראי ולהבין שבנקודת זמן מסוימת איבדנו כולנו את הבושה או את האכפתיות, לגרום לנו לעצור ולהבין שהגיע הזמן לעצור את ההשתוללות הזו. להגיד לה די.
4 תגובות לכתיבת תגובה