בינו הורס את מסיבת המשכורות

לצד הצעת החוק החלבית שניסחה ועדת נאמן להסדרת שכר הבכירים בחברות ציבוריות, המלצות הוועדה כללו גם התייחסות לקשר שבין האינטרס ההוני של בעל השליטה בחברה הציבורית, לבין גובה שכר המנהלים הנהוג בה. יו"ר הוועדה, שר המשפטים יעקב נאמן, קבע כי הסבירות לחגיגות שכר המנהלים עולה ככל ששיעור האחזקות של בעל השליטה בחברה יורד. הוא ציין כי בחברה שבה שולט איש עסקים באמצעות היקף מצומצם של הון אישי - למשל במבנה אחזקות בצורת פירמידת שליטה - לבעל השליטה אין אינטרס הוני לפקח בצורה מיטבית על מדיניות השכר. כך גדל הפוטנציאל למתן שכר מופרז לשם הגברת התלות של המנהל בבעל השליטה, על חשבון יתר בעלי המניות.

נאמן לא פיתח את התובנה הזו לכלים מעשיים, וקבע כי הטיפול בנושא יידחה לחודש מאי הקרוב, אז צפויה להגיש ועדת שרים אחרת, בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי, את מסקנותיה בנושא הריכוזיות במשק.

בענף הבנקאות הישראלי ניתן למצוא דוגמה מובהקת המחזקת את התובנה של נאמן - מדיניות תגמול הבכירים של בעל השליטה בבנק הבינלאומי, צדיק בינו. אחזקותיו של בינו בבנק הן בשיעור הגבוה ביותר מבין בעל השליטה בחמשת הבנקים הגדולים בישראל, ושכר מנהליו נמוך משמעותית מזה הנהוג בבנקים המתחרים.

באופן אישי, בינו גם מחזיק בעמדה חריגה בנוף בעלי ההון הישראלים, והוא לא מאמין שמנהלים שכירים צריכים לקבל משכורות עתק. בשיחות עם מקורבים הוא מציין כי מי שמעוניין להרוויח שכר שנתי של מיליונים רבים צריך להפסיק להיות שכיר ולעבור ליזמות.

ההבדל בין בינו לעופר, ורטהיים ואריסון

בינו (66) הוא אחד הבנקאים המוערכים במשק. ב־1978, בגיל 34 בלבד, מונה למנכ"ל הבנק הבינלאומי. הניהול שלו היה הסיבה המרכזית לכך שהבנק לא השתתף בחגיגת ויסות המניות שהובילה לקריסת הבנקים הגדולים בתחילת שנות השמונים. ב־1986 מונה בינו למנכ"ל בנק לאומי, וכעבור פחות משנתיים פרש לעסקים פרטיים.

ב־2003 חזר למערכת הבנקאית, הפעם כבעלים, עם רכישת השליטה בבינלאומי ממשפחת ספרא.

אריסון. משלמת לבכירים הכי הרבה בענף

בינו הוא כיום בעל השליטה (ללא שותפים) עם שיעורי האחזקה הגבוהים ביותר בבנקים הגדולים: חברת האחזקות פ.י.ב.י שבבעלותו מחזיקה בכ־54% ממניות הבינלאומי. בשרשור מלא, בינו מחזיק ישירות בכ־42.4% ממניות הבינלאומי. שיעורי האחזקה של בעלי השליטה בבנק הפועלים (שרי אריסון) ובבנק דיסקונט (קבוצת ברונפמן־שראן) נמוכים הרבה יותר - ועומדים על 22.6% ו־25% בהתאמה.

בבנק הגדול בישראל, לאומי, אין גרעין שליטה. המדינה מחזיקה ב־6.5% ממניות לאומי והיא נמצאת בהליך חיסול אחזקותיה; המשקיע הפרטי הגדול בבנק הוא שלמה אליהו, עם 9.6% מהמניות, ובשאר מחזיק הציבור. בבנק מזרחי טפחות מחזיקים בעלי השליטה השותפים, מוזי ורטהיים ויולי עופר, בכ־48% ממניות הבנק (22.4% לוורטהיים, 25.6% לעופר).

בשני הבנקים, הבינלאומי ומזרחי טפחות, בעלי השליטה מיוצגים ישירות בדירקטוריון: בינו ובנו גיל מכהנים כדירקטורים בבינלאומי; ומוזי ורטהיים וליאורה עופר מכהנים בדירקטוריון מזרחי טפחות. עם זאת, בעלי השליטה במזרחי טפחות הרכיבו למנכ"ל אלי יונס שתי תוכניות אופציות - הראשונה עם מינויו למנכ"ל ב־2004 והשנייה עם הארכת חוזהו בסוף 2008 - שבינו אפילו לא היה חולם להציע למי משכיריו, אפילו כאלה שהוא מעריך במיוחד כמו מנכ"לית הבינלאומי סמדר ברבר-צדיק, שנמצאת איתו מ־2007.

בשנים 2009-2007 קיבלו חמשת המנהלים המתוגמלים של הבנק הבינלאומי של בינו שכר בעלות של כ־15.8 מיליון שקל בממוצע לשנה (שכר בעלות של כ־263 אלף שקל בחודש בממוצע לבכיר). בהשוואה לארבעה הבנקים הגדולים האחרים בישראל, מדובר בסכום נמוך משמעותית. עלות זו נמוכה בכ־31% בהשוואה לעלות השכר הממוצעת בשנים אלה של חמשת הבכירים במזרחי טפחות, שמוטה מעלה עקב תוכניות האופציות המפנקות של המנכ"ל אלי יונס. בהשוואה לבנק הפועלים, המוביל את טבלת שכר הבכירים בבנקים, עלות השכר ששילם בינו לבכיריו בשנים אלו היתה נמוכה בלא פחות מ־57%.

"קמצן" גם בהשוואה לענף האנרגיה הישראלי

לא רק במערכת הבנקאות בינו מפגין את גישתו השונה לתגמול בכיריו השכירים: אותה התמונה נראית גם כשעוברים לענף האנרגיה ומשווים את עלות השכר שמשלם בינו לבכירי חברת פז לעלות שכר שמשולמת לבכירי החברות המתחרות בזן ודלק ישראל. בהשוואה זו, נראה כי ה"קמצנות" של בינו משחקת תפקיד מרכזי, ולאו דווקא האינטרס ההוני. כך, בעוד שבינו מחזיק בכ־46% מפז באמצעות בינו אחזקות, יצחק תשובה מחזיק בכ־77% מדלק ישראל באמצעות קבוצת דלק (אחזקה ישירה של כ־50% בשרשור מלא). השותפים בבזן הם משפחת עופר (דרך החברה לישראל, שמחזיקה בכ־37% מהמניות) ודיוויד פדרמן (דרך מפעלים פטרוכימיים, שמחזיקים בכ־31% מהמניות).

בשנים 2009-2008 קיבלו חמשת המנהלים המתוגמלים של פז שכר בעלות של כ־13.4 מיליון שקל ממוצע בשנה, כ־8 מיליון שקל פחות מעמיתיהם בדלק וכ־3 מיליון שקל פחות מחמשת מנהלי בזן המתוגמלים ביותר.