תראו ממי אפל העתיקו

מספיק להסתכל על המוצרים שתכנן דיטר ראמס, שבשנה הבאה יהיה בן 80, כדי להבין ששום מכשיר טכנולוגי שאנחנו מכירים היום לא היה נראה כפי שהוא נראה בלעדיו. האייפון נראה כמו מחשבון הכיס שעיצב ראמס ב־1979. רמקול ה־LE1 מ־1960 הוא הסבא של ה־iMac, וטלוויזיית ה־Atelier היא הסבתא של מסכי המחשב של אפל.

במשך יותר מ־30 שנה היה ראמס המעצב הראשי של חברת האלקטרוניקה הגרמנית בראון. הוא תכנן מגוון מסעיר של מכשירים, שכבר מככבים במוזיאונים כמו ה־MOMA כסמל לעיצוב מינימליסטי. הכלל היה פשוט: האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה כבר קבע ש"פחות הוא יותר" (Less is More), אבל ראמס הלך עם זה קדימה - "פחות הוא טוב יותר" (Less is Better). עם הזמן הוא גם פירק את הרעיון למניפסט ובו עשרה כללים לעיצוב טוב.

האייפוד ורדיו. מצאו את ההבדלים

באפל המניפסט הזה הוא התנ"ך, והמעצב הראשי ג'ונתן אייב הוא שליחו של ראמס למאה ה־21. אבל אפל היא רק הסמן הקיצוני. הרוח המינימליסטית שנולדה בתחילת המאה ה־20 נמצאת היום בכל זירה עיצובית: בארכיטקטורה נקייה של עץ, בטון ומתכת; בבוהק הלובן של הריהוט בדירות המעמד הבינוני; בצלחת הסושי הגלובלית; אפילו בשקית הבד של הלקוחות בסופר. אם פעם המינימליזם היה סגנון השמור לאליטה מתוחכמת ועשירה, בעשור האחרון הוא נהפך למוצר המוני, בזכות סוכנים כמו אפל, איקאה ומוג'י. כשגוברת המודעות לצרוך פחות משאבים, המגמה הזו רק מתחזקת והמינימליזם נהפך לסטייטמנט שמנסה להתרחק מחברת השפע ומההגזמות הפרועות של העשורים הקודמים. ובכל זאת, יותר מהכל ולפני הכל, עיצוב מינימליסטי הוא פשוט יפה.

ארונית ספרים אחת מורידה את הבשורה להמונים

1979, שבדיה. יום רגיל, ארוחת צהריים נעימה. בילי ליליידל מתלונן בפני חברו גיליס לונדגרן על כך שאין לו ארונית ספרים טובה ופשוטה. לונדגרן לוקח מפית נייר, שולף עט, מקשיב ומשרבט. ליליידל הוא מנהל פרסום, לונדגרן הוא מעצב, ושניהם עבדו אז בחברה אחת שקוראים לה איקאה. כך נולד אחד המוצרים הפופולריים של ענקית הריהוט - כ־44 מיליון ספריות "בילי" נמכרו עד היום.

המינימליזם של איקאה הוא לא אג'נדה, הוא רק נגזרת של מטרות אחרות. "אין לנו אידאולוגיה עיצובית של מינימליזם", מסביר מרקוס ארוונן, אחד המעצבים הבכירים בחברה כיום, "זה נובע מהמסורת - השורשים הם בסקנדינביה, שם עיצוב מינימליסטי היה העיצוב הדומיננטי במשך דורות - ומאילוצים כמו המחיר הנמוך, הקיימות, העמידות וענייני שיווק. האריזה, למשל, היא אילוץ שמחייב אותנו להשאיר את הדברים פשוטים". למעשה, הוא אומר, פשוטים יותר מהרבה מוצרים מינימליסטיים אחרים. "אין ספק שאיקאה היתה שחקנית מרכזית בהפיכתו של המינימליזם העיצובי לנגיש עבור הקהל הרחב, אבל השאלה היא איך אתה מגדיר מינימליזם. זה נכון לומר שמכונית הגולף של פולקסווגן היא בעלת עיצוב מינימליסטי כבר כמה עשורים, זה גם נכון לומר שהאייפד הוא כזה, אבל זהו מינימליזם מסוג חדש, שונה. בתוך המעטפת החיצונית המינימליסטית הזו מסתתר משהו מורכב להפליא. אם בעבר יכולת לתקן את הטוסטר או את הרכב שלך לבד, היום אתה חייב מומחים. וזה מנוגד לחלוטין למינימליזם. איקאה, לעומת זאת, שומרת על הפשטות הזו".

רמקום של בראון שעיצב ראמס ו-Imac של אפל. השראה | CC by : stumrob

ארוונן מזכיר עוד עניין: ברעש הנוכחי שבו אנחנו חיים, המינימליזם הופך בהכרח למוצר מבוקש. "זה לא רק עניין של צריכה, מה קונים. בכל רחוב מרכזי בכל עיר יש היום כל כך הרבה גירויים שמתחרים על תשומת הלב שלנו, ולכן, אני חושב, הצורך בפישוט, בהפחתה ובהתמקדות ברלבנטי נמצא במוקד סדר היום שלנו. שלושת אלו הם גם מיסודות המינימליזם, כך שאפשר להבין איך הוא מגיע לעוד ועוד מישורים בחיים שלנו".

אפילו הסושי מעורר רעב לאיפוק אסתטי

המינימליזם, אם כן, לא היה מתפשט ללא חברת השפע והשורשים בצפון אירופה. אבל הוא גם לא היה עושה זאת בלי ההשפעה היפנית. "בעשורים האחרונים ניכרת ההשפעה העצומה של העיצוב היפני על העיצוב וגם על האדריכלות במערב, שנהפכה לפשוטה ונקייה יותר", אומר קניה הארה, המעצב הראשי של מוג'י, רשת הרהיטים, האביזרים והבגדים היפנית שנהפכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם. "וישנו הסושי, שהוא אולי אחד השגרירים האסתטיים המוצלחים ביותר של יפן. אמנם נדרשת מיומנות רבה ושליטה במורכבות כדי ליצור סושי טוב, אבל התוצר האסתטי הוא לחלוטין מינימליסטי, או ריק כפי שאנחנו מגדירים זאת כאן. ההתפשטות שלו במערב והנגישות שלו להמונים ללא ספק חיזקו את המגמות של חיפוש אחר משהו צנוע, מאופק, ועם זאת אסתטי".

דיטר ראמס | צילום: Vitsoe

הארה, מתברר, מתקשה לומר את המילה המפורשת. "אנחנו לא מכנים את הסגנון היפני מינימליזם, אלא ריק. הריקנות הזו שונה במהותה מהמינימליזם משום שביפן יש פחות התייחסות לפונקציה כמה שקובע את הצורה, שהיא הנחה מקובלת בעיצוב המערבי. הריקנות היפנית מאפשרת לנו לעצב פריט שיכול למלא כמה פונקציות בצורה אחת. המזרן עם הרגליים שעיצבתי למוג'י, למשל, הוא הכלאה בין מזרן, מיטה, ספה וטטאמי (מחצלת)".

יפן היא מקרה מעניין — חברה עם מסורת של צמצום אבל בולמוס מודרני של צריכה. אבל גם הארה סבור שהמינימליזם הפושט הוא תגובת נגד לשפע. "במחצית השנייה של המאה ה־20 עיצוב נהפך לכלי נלהב בשירות הצרכנות והכלכלה. היום המגמה היא לחזור ולבחון מחדש את העולם שסביבנו באופן שמשרת את בני האדם ואת הסביבה. זהו תהליך מצומצם יותר, פרטני יותר, שבוחן לעומק את תפקידו של העיצוב בעולם החדש, ושמבחינות מסוימות מנוגד למערכת הכלכלית החומרנית והבזבזנית. ובתהליך הזה המינימליזם משחק תפקיד חשוב".

מסורתי, מודרני, אליטיסטי, המוני, אידאולוגי, שיווקי

קניה הארה

המינימליזם העכשווי מבלבל. הוא מודבק כתווית אחת למגמות שבעצם שונות מאוד זו מזו - חלק מהעיצובים המינימליסטיים הם תוצאה של מסורת מצמצמת, חלק הם תגובת נגד לשפע. בחלק מהם המינימליזם הוא תוצאה של אילוצים אחרים, באחרים הוא אידאולוגי. בחלק הוא נמצא גם במהות, והמוצר כולו פשוט, בחלק העיצוב הנקי רק מכסה על מוצרים מהמורכבים ביותר שיש.

"סורק ה־fMRI הוא בעיניי אחד הסמלים הגדולים של מינימליזם במאה ה־21", אומר דוד ראבד, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. "זהו מכשיר שהפונקציה שלו מכתיבה לחלוטין את העיצוב, הוא נטול קישוטים לחלוטין, רק משרת את המטרה. וזה הכיוון שהעיצוב הטכנולוגי שלנו הולך אליו - מינימליזם של אילוצים, אבל גם מינימליזם שנובע מהמקום שבו אנו שולטים מספיק בטכנולוגיה כדי לארוז אותה באריזה כה פשוטה ויפה".

גלית גאון, אוצרת המוזיאון לעיצוב בחולון, מוסיפה את הממד של הרגש, של ההשתייכות: "האייפון חיבר את הפרסונליזציה למינימליזם בצורה מושלמת. הוא הגדיר קבוצה של אנשים שיש לה ציפיות תפקודיות גבוהות מהמוצר, וכשאתה קונה אותו אתה מצטרף אליה, וכך נוצר החיבור הרגשי: אתה שייך לקבוצה נבחרת, שמוכנה ויכולה לשלם יותר עבור ניקיון ודיוק. המינימליזם הזה הוא לא אידאולוגי, אלא נועד לייצר סקס־אפיל, אופי, בידול - גם מהתוכן שרץ במכשיר, שהוא הכל חוץ ממינימליסטי. והוא גם מנסה לומר - אני לא זקוק לקישוט כי אני בעצמי אדם יצירתי".

במילים אחרות, המינימליזם כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא פריבילגיה. "בהודו לא תמצא מינימליזם", אומרת גאון, "ולאורך ההיסטוריה הוא מייצג צמצום ממקום של עוצמה או כסף. כיוון אחד שהוא הגיע אליו הוא פשיסטי כמעט - של לשדר עוצמה במינימום. זה גם מה שאפל עשתה. כיוון אחר הוא של מינימליזם אליטיסטי: אנשים קונים משהו מינימליסטי וכך אומרים 'אני לא זקוק לגרנדיוזיות שתוכיח שיש לי כסף'. ועם זאת, המינימליזם גם מוביל לענווה. כך שלצד האייפד או האייפון, גם שקית הבד בסופר היא בעיניי סמל מינימליסטי של התקופה. אנשים גרים לבד, זה כבר מצומצם, הם לא חייבים להתפשר על איכות אבל חיים משהו יותר סגפני, וחושבים גם על המשאבים שמצטמצמים. זה מה שהמינימליזם מציע - משהו איכותי, מקסימום פונקציה במינימום חומר".