האוצר גרר רגליים במשבר הרופאים ופגע בעצמו

לאחרונה אנו עדים לגל סכסוכי עבודה במגזר הציבורי, שמספר ימי השביתה בו בשנים האחרונות היה נמוך יחסית. פרקליטים, עובדים סוציאליים ורופאים הם חלק מרשימת האיגודים המפעילים את נשק השביתה, שאותו לא הפעילו יותר מעשר שנים. חלקם הוחרגו מההסכם הקיבוצי הכללי בין ההסתדרות הכללית לאוצר, ואילו הרופאים אינם משתייכים להסתדרות הכללית.

שני נושאים עומדים במרכז הסכסוכים: הראשון הוא טענה על שכר נמוך הנובע בעיקר מהמיקום היחסי הנמוך במגזר הציבורי של העובדים השובתים, והשני הוא מחסור במשאבים במערכת.

הנושאים הגורמים למצבה העגום של המערכת הציבורית ולתדמיתה הנמוכה אינם עולים לדיון בדרך כלל. מדובר בהיקף ואיכות השירות לציבור, עודפי כוח אדם במגזר הציבורי הנובעים מתהליכי עבודה בזבזניים ולא יעילים, חוסר גמישות ניהולית, פערי שכר בלתי סבירים בין עובדים שעיסוקיהם דומים ותרבות הניהול ואיכותו.

למרות האמור לעיל, שניים מהאיגודים המעורבים בסכסוכים האחרונים העלו נושאים עקרוניים שחשוב שייערך בהם דיון מעמיק: הרופאים מעלים סוגיות הנוגעות לתפיסה הכוללת של תפעול מערכת הבריאות הציבורית, ואילו העובדים הסוציאליים ביקשו לדון במבנה שכר חדש עבורם.

הסחבת לא השתלמה

ב־13 ביולי 2000, לאחר שביתה ארוכה, הגיעו משרד האוצר וההסתדרות הרפואית, באמצעות המגשרים פרופ' מוטי מירוני ומר מיכאל פדרמן, להסכם שבעיקרו שלוש הסכמות תקדימיות: הקמת ועדה ציבורית לבחינת הרפואה הציבורית ומעמד הרופא בה; הקמת בוררות למקרה שלא יגיעו הצדדים להסכמות בנושא השכר; ושקט תעשייתי לעשר שנים.

הממשלה הקימה את ועדת אמוראי בראשותו של סגן שר האוצר לשעבר עדי אמוראי, וכתב המינוי נחתם ב־17 בדצמבר 2000 על ידי ראש הממשלה אז, אהוד ברק. לאחר כשנה סיימה הוועדה את עבודתה ומסקנותיה פורסמו בתחילת 2002. הממשלה לא דנה מעולם בהמלצות הוועדה.

הוועדה דנה בין השאר בנושאים הבאים: קביעת עלות סל שירותי הבריאות ואופן עדכונו, מקורות מימון, בחירת רופא, ארגון מחדש של בית החולים הציבורי (בין השאר תקינה ומקצועות במצוקה), ביטוח משלים, אבטחת איכות, ניהול סיכונים ורשלנות רופאים, מבנה ההעסקה ושכר הרופאים במערכת הציבורית ומחקר רפואי. בפועל, כל הנושאים המועלים עתה על ידי ההסתדרות הרפואית נדונו במסגרת הוועדה.

במקביל החלו הדיונים על הסכמי השכר, ושררה תקופה של שקט תעשייתי במערכת הבריאות. בהמשך התברר כי חילוקי הדעות סביב השכר נותרו בעינם והוחלט להפעיל את גוף הבוררות בין הצדדים.

בפועל, משרד האוצר לא פעל באופן ממשי להפעלת הבוררות, ורק לקראת תום עשר שנות ההסכם סיימו הבוררים את עבודתם. הם פסקו תוספת שכר לרופאים בשיעור של כ־24% עבור עשר שנות ההסכם.

"משיכת" הבוררות פעלה בסופו של דבר נגד האינטרס של האוצר. אילו היתה מופעלת הבוררות גם במהלכה של תקופת ההסכם, התוספת היתה ניתנת במנות קטנות מבלי לגרות את תאבונם הרב של האיגודים האחרים.

השלכה ארוכת טווח חמורה יותר היא הלקח שלמדו הרופאים וקבוצות העובדים האחרות במגזר הציבורי. בשל ניסיון זה יחששו מאוד באוצר להיכנס למהלכים יצירתיים לפתרון סכסוכים שלכאורה אינם פתירים, דוגמת הכלים שהוסכמו עם הרופאים בשנת 2000.

מבנה שכר מעוות בן קרוב ל־50 שנה

ד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר הסתדרות הרופאים | צילום: ששון תירם

נחזור לעובדים הסוציאליים: דרישתם המרכזית היתה לדון במבנה שכר חדש באופן שיעלה את שכרם למקום המתאים כתמורה לעיסוקם והכשרתם, ויחליף את המבנה הנוכחי והמעוות של שכרם. דרישה זו לא נענתה על ידי האוצר, ובסופו של דבר, אף שהעובדים קיבלו קצת יותר מ־24%, תסכולם היה רב.

הוותיקים שבינינו יזכרו כי חוליי ועיוותי מערכות השכר והתגמול במגזר הציבורי הביאו את שר האוצר ומזכיר ההסתדרות להקים את ועדת זוסמן ב־21 בנובמבר 1985. הרפורמה האחרונה עד אז במבנה השכר במגזר הציבורי היתה ב־1964 (בעקבות ועדת הורוביץ), לפני יותר מ־50 שנה. יחשוב כל אחד מאיתנו מה קורה למערכת כלשהי בתחום שאותו הוא מכיר, אשר נבנית טלאי על טלאי במשך חמישה עשורים.

ועדת זוסמן פרסמה את המלצותיה ב־10 בפברואר 1989, וביניהן קביעת טבלת שכר אחת לעובדים במגזר הציבורי, כאשר בפועל השכר ההתחלתי יהיה גבוה בשיעור ניכר משכר המינימום; פישוט מבנה השכר כך שכל מאות רכיבי השכר יבוטלו ובמקומם יורכב שכרו של העובד ממספר קטן ביותר של רכיבים; תגמול לעובדים שרכשו ניסיון, הכשרה והשכלה; מתן גמול לזמן קצר למועסקים בתחומים עם קשיים זמניים מיוחדים; ביטול החזר ההוצאות עבור שימוש ברכב פרטי; והידוק הקשר בין תרומת העובד לבין שכרו.

כמו כן, בעיית השכר היחסי בין קבוצות העובדים לא תיקבע לפי יכולת הלחץ, אלא על סמך עיקרון של "שכר שווה עבור עבודה בעלת ערך שווה". זאת, על ידי ביצוע מהלך מקיף ומקצועי של "ניתוח והערכת עיסוקים". במקרה זה הממשלה דנה בדו"ח וקיבלה את המלצותיו, והמעסיקים הציבוריים וההסתדרות נערכו במשך יותר משנה וחצי ליישום הדו"ח.

בסופו של דבר נמנע יישום ההמלצות, בעיקר עקב חילוקי דעות קשים בקרב האיגודים המקצועיים בהסתדרות, במיוחד אלה שחששו לאבד מכוחם עקב מהלך זה. זאת, בעקבות המלצת הוועדה לנתק את שכר העובדים בחברות הממשלתיות מהשכר במגזר הציבורי. כך, הדו"ח מת "מות נשיקה".

המשותף בין הוועדות

ועתה, נשוב לשאלה מה משותף לזוסמן ולאמוראי. שתי ועדות אלה דנו בנושאי היסוד: הראשונה במערכת השכר המיושנת והמעוותת במגזר הציבורי, והשנייה במערכת הבריאות הציבורית. שתיהן עשו עבודה מקצועית ממדרגה ראשונה והוציאו תחת ידן המלצות שהיו ראויות להתממש והיו מונעות הידרדרות נוספת של המערכות, כפי שאכן קרה.

בשני המקרים, הוועדות הוקמו ביוזמה משותפת של הממשלה וההסתדרות הרלבנטיות, אך בשתיהן אחד הצדדים "קיבל רגליים קרות":

בוועדת זוסמן - ההסתדרות, ובוועדת אמוראי - הממשלה, ובעיקר משרד האוצר.

השאלה הנשאלת עתה היא כיצד ייפתרו סוגיות אלה. נושאים אלה הם מהחשובים במגזר הציבורי, ולמרות ניסיון העבר, יש למנף אותם שוב. באשר למערכת השכר במגזר הציבורי, ראוי ששר האוצר ויו"ר ההסתדרות יגיעו להחלטה משותפת כי יש לבנות מערכת זו מחדש, שכן העיוותים הנוכחיים גורמים לחלוקה לא נכונה ולא שקופה של "עוגת השכר" במגזר הציבורי, לקיום נורמות לא ראויות ולהשפעות חמורות על יכולת המערכת לתת שירות יעיל ואיכותי לאזרחים. התפיסה וההמלצות של ועדת זוסמן ישמשו תשתית ראויה לכך. בקשר למערכת הבריאות הציבורית, מוצע כאן מתווה שגם יאפשר לסיים את הסכסוך הנוכחי, ואלה עיקריו:

ראשית, הקמה מיידית של "ועדת אמוראי 2", שתעדכן ותשלים בהקדם את הדו"ח המקורי. ערכה של התשתית שהוכנה בדו"ח רב ביותר וחבל להמציא את הגלגל מחדש. על הממשלה להתחייב להתייחס להמלצות ברצינות המרבית. הוועדה תסיים עבודתה בתוך חודשים מועטים.

שנית, חידוש הבוררות בנושא השכר. מומלץ שתתייחס לא רק לתוספת השכר, אלא גם למבנה הארכאי של השכר והתעסוקה של הרופאים. פרק בנושא זה נמצא בהמלצות המקוריות של ועדת אמוראי. הבוררות תסתיים בתוך תקופה קצרה.

ושלישית, שקט תעשייתי לתקופה שתוגדר בהסכם בין הצדדים.

הכותב שימש כממונה על השכר באוצר (1987–1991) וכחבר ועדת אמוראי לבחינת הרפואה הציבורית ומעמד הרופא בה (2000)