מחקר: תרומת כיל לכלכלה בדרום הארץ גדולה מזו של אינטל

לפני חמש שנים פנתה קבוצת כיל לד"ר מוסי רוזנבוים וד"ר מיקי מלול מאוניברסיטת בן־גוריון לבחון את תרומתם של מפעלי הקבוצה לכלכלת דרום הארץ. הבקשה לא היתה תקדימית: בשנת 2001 הזמינה החברה לפיתוח קריית גת מחקר דומה מד"ר דניאל פרימן ופרופ' דניאל פלזנשטיין, בנוגע למפעל אינטל בעיר. ב־2005 פורסמו התוצאות החד־משמעיות של המחקר שערכו השניים, ולפיהן מפעל אינטל הוא מנוע כלכלי רב־עוצמה לכלכלת הדרום.

בעקבות בקשת כיל לבצע בדיקה דומה על תרומת מפעליה, פנו רוזנבוים ומלול אל פרימן בבקשה שיצטרף אליהם. השלושה ביצעו בדיקה באמצעות אותו מודל שבאמצעותו נבדקה השפעת אינטל, בהתייחס לחמישה מפעלים של כיל: מפעלי ים המלח (מי"ה), תעשיות ברום, רותם אמפרט, פריקלאס ים המלח ומפעל המגנזיום בסדום. התוצאות, המתפרסמות כאן לראשונה, מלמדות כי השפעת כיל על הדרום גבוהה משמעותית מזו של אינטל. ההסבר שהציעו החוקרים הוא שכיל נעזרת ביותר ספקים מקומיים מאשר אינטל. הדבר מתבטא בין השאר בשיעור ההוצאות של הקבוצה בדרום מכלל הוצאותיה: 16% לעומת 5% במקרה של אינטל.

אינטל: "אנחנו לא נמצאים בתחרות"

לפי המחקר, תרומת כיל לתמ"ג של ישראל עומדת על כ־9 מיליארד שקל בשנה, לעומת 5.8 מיליארד שקל שתורמת אינטל. עוד התברר מהמחקר, כי על כל שקל תמ"ג שמייצרת כיל נוצרים במשק 1.56 שקלים נוספים, בעיקר בגלל שירותים שהקבוצה מזמינה. אינטל, לעומת זאת, מייצרת רק כשליש: 43 אגורות נוספות לתמ"ג לכל שקל שהחברה מייצרת.

החוקרים בדקו גם פרמטר שנקרא מכפיל תעסוקה ארצי, הבודק את מספר מקומות העבודה הנוצרים כתוצאה מפעילותו של כל עובד באחד המפעלים. באינטל עמד המכפיל על 4.28, ומבטא תרומה של 13,794 מקומות תעסוקה מחוץ לחברה, בעוד זה של כיל עמד על 6.47, ומבטא 26,175 מקומות עבודה מחוץ למפעליה.

מכיל נמסר כי "ממצאי המחקר מוכיחים כי תעשייה חזקה ומצליחה בנגב היא מרכיב חיוני להתפתחות ולצמיחה של הנגב ותושביו. העובדות המוצגות במחקר הן מקור גאווה לחברה ולעובדיה".

מאינטל נמסר כי "תרומתה של אינטל ישראל לכלכלת ישראל אינה מוטלת בספק, והיא היצואנית הפרטית הגדולה בישראל. אנו לא נמצאים בתחרות, ושמחים שלצדנו ישנן חברות נוספות שתורמות באופן משמעותי לדרום בפרט ולישראל בכלל".

ממציא שיטת הבדיקה זכה בנובל

המודל שבו נעשה שימוש לבדיקת ההשפעה של אינטל וכיל נקרא תשומה־תפוקה. ממציאו הוא פרופ' וסילי ליאונטייף, מדען אמריקאי ממוצא רוסי, שזכה על עבודתו זו בפרס נובל לכלכלה בשנת 1973. שימושו העיקרי של המודל הוא מדידת ההשפעה של תפוקת ענף מסוים על שאר הענפים במשק. המודל עושה שימוש בלוחות תשומה־תפוקה המיוצרים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבהם מוצגים במונחים כספיים הקשרים בין מוצרי הביניים (תשומות או חומרי גלם) לבין המוצרים הסופיים (תפוקות). בבדיקות שנעשו ביחס לאינטל וכיל נעשה שימוש במודל תשומה־תפוקה רב־אזורי, המאפשר לבחון את השפעת הגוף הנבדק הן ברמת האזור והן ברמה הכלל־משקית.